לא תיארתי לעצמי לפני היציאה לשליחות ובמהלכה שאגיע למצב שבו אצטרך לחשוב איך אני משיג אוכל. או מים. או דלק. או כסף. אבל זו סיטואציה שנאלצתי להתמודד איתה במהלך הביקור בזימבאבווה. מציאות קשה מאוד. לא לי כמבקר אלא לאנשים החיים במקום, בכללם הקהילה היהודית שם. הדיוווחים והתמונות מהחדשות על זימבאבווה הופכות באחת למציאות קשה. חוסר נוראי. אין מקום לאלתורים כמעט. אין מקום "להסתדר".
הסיפור עם הנסיעה לזימבאבווה התחיל באפריל כאשר תכננו לנסוע עם המשפחה ו-4 בחורי הישיבה לחגוג את סדר פסח במקום. כאמור, כ- 50 ק"מ ממעבר הגבול בית ברידג' התהפך הרכב עם בחורי הישיבה ואנו שבנו על עקבותינו.
הניסיון הבא היה עכשיו: ראש השנה. בשלב ההכנות הזמנתי את בועז, נועה ודורון משה – השליחים להצטרף ולקיים ערב ישראל בקהילה. הזמנתי גם את דורון אלדר "השליחה הלא רשמית" במשלחת הנמצאת בסווזילנד. כך, שליח מדרבן, עם חברתו תמר, שליחה מקייפטאון, שליחה מסווזילנד ושליח צעיר מיוהנסבורג הצטרפו למסע. הם ברכב ואני בטיסה. הרכב יועד להביא אספקת מזון על פי רשימה שהעביר הרב אלימה- שליחנו בזימבאבווה.
משום מה גם הניסיון הנוכחי לווה בתקלות לא מעטות. כבר עם ההגעה לשדה התעופה ביוהנסבורג ואחרי עמידה של שעה בתור עלה כי דוכני חברת התעופה אינם מקבלים נוסעים לבולויו- יעד הטיסה שלי. נאלצתי לעבור לתור אחר. עוד 15 דקות טור כדי לגלות שיש 2 הזמנות ולכן הטיסה אינה מאושרת. משם לדלפק ההזמנות. עוד 30 דקות בתור והטיסה מאושרת. חזרה לדלפק הטיסה. עוד 10 דקות המתנה (בתור חדש) ואני כבר 25 דקות לפני הטיסה. העלייה כבר מתבצעת ואני רחוק מאוד. הכל מעכשיו בריצה מטורפת כדי להספיק לטיסה. הגעתי. אחרון. (ואני מכיר את הנוסעים הכועסים על העיכוב בגלל הנוסע "ההוא"). הבעיה השניה: לא הספקתי להוציא כסף. עליי יש רק 150 ראנד. לא נורא- אלווה מהרב אלימה, אמרתי לעצמי.
נחיתה בבוליו בשדה התעופה הבינלאומי. שממה. חיפשתי טרמינל. אין. המטוס מקרב לסככת פח גלי (כן, פח גלי כמו בצבא...). חלוד ומיושן. ברוך הבא לטרמינל הבינלאומי של זימבאבווה. בדיקה מהירה וקבלה עוד יותר מהירה של המזוודה. כאן אין מסועים ארוכים לקבלת הציוד. הכל מהיר כי .. אין כלום. הציוד יורד מהמטוס ישר לידיים של הטסים. בעייה שלישית מתעוררת: אני נדרש לשלם סך 250 ראנד דמי כניסה לזימבאבווה. כאמור בארנק רק 150. איש שדה התעופה החביב הרשה לי לצאת לאולם הנוסעים למצוא את הרב אלימה כדי ללוות ממנו כסף. הרב טרם הגיע. איש המכס השאיל לי את הטלפון שלו והתקשרתי לרב אלימה. הוא עוד 5 דקות כאן. הגיע. גם לו אין כסף. כבר כאן התגלתה התושיה של מי שנאלץ לשרו בתנאים ללא תנאים של זימבאבווה: הוא הבטיח לאיש הנמל כי יביא לו את הכסף מאוחר יותר. מעין חשבון מכולת – לרשום בבקשה... נשלם מאוחר יותר. "שוחררתי" ויצאנו מהטרמינל הבינלאומי מפח גלי.
עלינו על האוטו ועל המושב של הרב אלימה- שופר. ראש השנה. מה אתה עושה עם השופר? אני שח לרב. בזימבאבווה היהודים תוקעים בשופר במקום לצפור? יאללה לפחות צוחקים על המצב.
נסיעה בדרך שכבר מצביעה על המצב. הזנחה בכל מקום. כבישים שוממים. יובש. הכניסה לעיר בשלט ישן וחלוד.תחושה של מקום נטוש. עצוב. ממשיכים לכיוון השכונה היהודית. קומלו. הרב אלימה מלא התלהבות ושמחה מסביר שבעבר היא כונתה ג'ומלו, על שם היהודים הרבים שאיכלסו אותה. כאן כבר יש שיפור- יש ירוק מידי פעם. גינות בתים מחוץ לבתים הנראים מטופחות יותר בהשוואה להזנחה והשממון מסביב. הגענו לבית הרב. בית טיפוסי בשכונה היהודית: שטח ענק, ענק!, מעט חדרי שינה, הרבה שיטחי שירות ואירוח. משפחת אלימה- משפחה שמחה, מאירת פנים עסוקים בהכנות לחג עליהם מנצחת אפרת אלימה על צוות העובדים המקומיים.
בינתיים אני מתפנה להתקשר לנעמה ולעדכן שהגעתי. ולנסות להתקשר לשליחים. אין מענה. קצת מדאיג לאור העובדה שיצאו ב- 3 בבוקר אבל יש זמן להיכנס ללחץ...
בשש בערך מגיעים בועז, נועה, דורון ודורון ותמר עם הרכב שלי. בתא המטען- כל טוב לבקשת הרב. רק מאוחר יותר אבל מהר מאוד נבין שזה טיפה בים החוסר הגדול. במאבק היומיומי לאתר מזון ומזון כשר בפרט. עכשיו אני מתענג על הרגע שתרמנו משהו.
אני נערך מהר לערב ישראל עבור הקהילה, בשבע מגיעה הקהילה לערב ישראל. הרב הזמין ואני הכנתי. חשבנו שיהיה לנו זמן להיערך אך בגלל ההגעה המאוחרת של השליחים אין זמן. הקיר הפך מסך, מקרן שהבאתי, כבל, מחשב, דגל ישראל ויאללה התפאורה מוכנה. השליחים בינתיים הלכו להתקלח ולהתארגן והקהילה מתחילה לזרום פנימה. היענות יפה. המאפיינים: כולם זקנים ומבוגרים מאוד למעט משפחה אחת עם 2 בנות.
את ערב ישראל התחלתי בזמן כשהתוכנית התבססה על תוכנית הקרוואן הציוני שהעברנו לא מזמן. שכללתי קצת והוספתי פרק אקטואליה על המאבק על ירושלים וההתנחלויות. פרק של חיוכים. קטעי וידאו, שירים. כמו במקומות רבים, התבקשתי ונרמזתי שאין מה לדבר על עלייה. כמובן שבשלב הבקשות הנהנתי בהבנה ובשלב הערב הצגתי את סיפור טיסת העלייה מדרא"פ. את הטרנד הסוחף את דרא"פ בעלייה לישראל וכמובן כמה מילים על הטבות ו" יש טפסי הגשת מועמדות אצל הרב אלימה"... כיבוד קל שהוכן על ידי משפחת אלימה, שתיה וכולנו עסוקים בהתערבבות עם כולם. דורון משה כבר שם לו ליעד לגייס את הבנות הצעירות למחנה הבונים ונראה מחליף איתן מילים ומשפטים. הקהל שואל שאלות את השליחים תוך כדי הכיבוד והאווירה טובה מאוד.
סיימנו את הערב בישיבה של השליחם עם משפחת אלימה בגינה הגדולה והיפה. בכלל מנהג שהפך קבוע במהלך הימים שלנו בבית משפחת אלימה. משהו מיוחד. כמו קומזיץ כזה רק בלי מדורה ועם תה, קפה ופיצוחי אבטיח. שיחות נפש ושיחות אל תוך הלילה. שאלות על דת, אמונה, שליחות, זהות והחיים בכלל. דיונים והעברת חוויות. תכנונים להמשך ופינטוז על המפלים. מפלי ויקטוריה.
הביקור במקום העלה סוגיות לא פשוטות ודילמות לא פטורות. גישה אחת אמרה שאומנם באנו לקהילה אך עלינו לחיות על פי הקודים של חלק מחברי המשלחת, במקרה זה חילוניים עם כיבוד לדת. אני ודורון אלדר טענו שאנו אורחים של הקהילה והרב ומאחר ואנו חיים בביתו יש לאמץ באופן מלא את קודי החיים וההתנהלות של הבית בו אנו מתארחים. שמירת החג. כשרות מלאה. לא נסיעה במהלך החג. הפרדה בין בנים לבנות. בסופו של ויכוח לא פשוט הוחלט לדחות את הנסיעה למפלי ויקטוריה עד סוף החג. הטעמים שהצגתי היו שונים: כיבוד הבית והקהילה בהם אנו מתארחים. בטחון- לא לפצל את הרכבים מאחר ואננו יודעים מה עומד לפנינו. פתרון שנתתי להגעה המאוחרת ליוהנסבורג בעקבות הדחיה הקלה (הגעת אחיו של בועז, הנסיעה של דורון לסווזילנד והטיסה של נועה לקייפטאון).
סיור בעיר עצמה גילה את המצב הקשה של זימבאבווה: מדפי הסופר מרקטים או החנויות ריק. אין מה לקנות. אין גם איך לקנות. לכסף אין ערך. קיבלתי שטר של 100 ביליון דולר זימבאבווה. שווה ערך לשקל, או חצי ראנד. התורות לכניסה לבנק מתחילים ב- 05:00 בבוקר. ב- 09:00 בעת פתיחת הבנק התור משתרע על מספר קילומטרים והדוחק עצום. לכל אדם מותר למשוך 1 דולר אמריקאי ביום. 1. המוצר היחיד שמצאנו על המדפים בסופר היה שמן לטיגון. המחיר: 90 דולר אמריקאי. דלק- אין. התחנות ריקות. מי שרוצה דלק צריך להצטייד בתלושים. מראש. בהקצבה. יש תחנה אחת שניתן למלא בה דלק מתלושים. יש תחנות דלק של מפעלים שהעובדים בהם מוכרים את הדלק באופן פרטי- שוק שחור. בעצם גונבים מהמפעל ומוכרים פרטי. אין מסעדות. בקבוק קולה קטן (בקבוק זכוכית שצריך להחזיר במקום) עולה 15-20 ראנד! מסביב נקי אך "מת". אנשים קמים בבוקר ועסוקים בלמצוא מזון ודלק. הפסקות החשמל הוא מעשה שבשגרה. ברחובות אין תאורת רחוב בלילה. עיר בגסיסה.
יצאנו לטיול קצר במטופו. פארק סלעים. סלעי ענק. הר שהוא סלע . ועוד אחד ועוד אחד והכל מסביב. גם הקבר של מייסד רודזיה דאז- זימבאבווה דהיום, נמצא שם. וסכר ואגם יפה וגם מעט חיות. בכל זאת אפריקה.
החג עצמו היה שליו. השתתפנו בתפילות הארוכות בבית הכנסת וארוחת קבלת החג בבית הכנסת. לחג אמור היה להגיע "בעל תוקע" . לא מה שאתם חושבים. איש שתפקידו לתקוע בשופר. לא הגיע. הרב אלימה ניסה ללמוד לתקוע בשופר בזמן הקצר שעמד לרשותו. ללא מדריך וללא ניסיון לא עלה העניין יפה. הגיע זמן התקיעה בשופר בבית הכנסת. הרב לוקח את השופר. נשיפה חזקה ו... כלום! עוד ניסיון ושוב מפח נפש. צחקוקים בקהל. עוד ניסיון והפלא ופלא תקיעה ראשונה מוצלחת. ככל שעבר זמן התפילה ומתקיעה בשופר אחת למשנה השיפור ניכר עד לביצוע כמעט מושלם. נס ראש השנה. כל הזמן שניסה ללמוד לא צלח אך בעת המבחן, בראש השנה- הצליח.
חזרנו לאחר תפילת הערב לבית הרב ושוב התכנסות סביב השולחן בגינה. שיחות ושיחות נפש. אווירה שלווה. התקרבות בין האנשים. דורון מגלה בגרות והתעניינות. נועה מחפשת תשובות. כולם מעבירים חוויות.
מחר הוא יום הנסיעה למפלים. קבענו שיוצאים ב-05:00. 4-5 שעות נסיעה יביאו אותנו למפלי ויקטוריה המפורסמים. 04:00 דורון אלדר מעירה את נועה. חמש היא טוענת בפניה. נועה לא בודקת ורצה להעיר את כולם. בודק בשעון: ארבע בבוקר. מה קרה? נועה מתעקשת על חמש ואני בטוח שהשעון התקלקל. הוא לא. בארבע ארבעים וחמש אנו בדרך למפלים. קצת חשוך אך האור מפציע לאט. הכביש פשוט, ישר עם מעט מהמורות. אנשים רבים הולכים ברגל לכיוון העיר. לתור בבנק מן הסתם. אחר כך ואחרי כמה עשרות קילומטרים הם סתם הולכים. לא ברור כל כך לאן. מסביב- כלום. 432 קילומטרים עד המפלים. בדרא"פ כל 70-80 קילומטרים אפשר לעצור להתרעננות: אוכל, שתיה, דלק. כאן: כלום. כלום. אין מה לדבר על לקנות אוכל או להצטייד בדלק. באמצע הדרך, מוטל ותחנת דלק (ריקה) בשם הברור: "אמצע הדרך" . בקבוק קולה גדול עלה לנו קרוב ל- 50 ראנד. קנינו אחד...
ממשיכים ומגיעים בסופו של דבר לכפר התיירותי מסביב למפלים. מפלי ויקטוריה שהתגלו על ידי לוינגסטון. הכפר עלוב, מאובק. יש אפשרות לאוכל אך יקר. דלק- שוק שחור בלבד. לינה במלונות או באכסניות זולות- נראות זולות ועולות בהתאם. התארגנו מהר על אכסניה כזו ויאללה לכניסה למפלים. הליכה קצרה והשינוי מדהים. בתחילה הכל צהוב, יבש. רעם המפלים נשמע מרחוק. מתחיל גשם. לא גשם. רסס. מהמפלים. הצמחיה משתנה באחת. ירוקה, עבותה. נהינית מהרסס הטבעי של המפלים. כל זה במרחק של 200 מטר מהכניסה לפארק. שביל ימינה, שביל שמאלה והם מתגלים במלוא הדרם. מפלי ויקטוריה. כמות עצומה של מים הנופלים לקניון צר וישר. אין מדרון. נפילה ישרה. אנו עומדים בצד הזימבאבווה של המפלים. מולם ממש. קריאות ההתפעלות מגיעות מכל כיוון. מכולנו. עומדים המומים. הייתי במפלי הניאגרה בקנדה. לא דומה כלל וכלל. המפלים כאן פראיים. נופלים לקניון הצר והארוך. רגעים ארוכים עמדנו שם והמשכנו. יש שביל המוליך לאורך המצוק ומאפשר זוויות שונות של המראה המדהים הזה. של מספר מפלים ממספר זוויות. הגענו עד לזווית בו מתגלה הקניון לאורכו, מולנו. כמה מדרגות היורדות לנקודת תצפית ומשם אף אחד לא רוצה ללכת יותר. המראה מהמם. פעם הגדרתי את ראשי הצוק בקנייזנה כמקום הכי יפה שראיתי. הנקודה הספציפית הזו במפלי ויקטוריה תפסה את מקום ההגדרה. בלי תחרות בכלל. המשכנו עוד כשעתיים נהנים מהנוף עוצר הנשימה. מצטלמים (כמובן), צחוקים והנאה.
זמן לחזור ולתכנן את ההמשך. הסכמנו כולנו שזה השיא וכל אטרקציה תיירותית סתם תקלקל וחוצמזה אין כסף. ארוחה טפלה ויקרה ואנו באכסניה העלובה שלנו. חמש וחצי בערב ומקימים דיון קצר. להישאר או לחזור. אני חוזר למשפחת אלימה. מקצר דרכים לקראת הטיסה מחר. גם אם הנסיעה היא בלילה. השליחים לאחר התלבטות החליטו ללנסוע לגבול בוטסוואנה מרחק כ- 70 קילומטרים. לפחות שם ניתן לתדלק ולמשוך כסף. כרגע אין לנו לא מזה ולא מזה. תדלקתי בשוק השחור ויצאתי לדרך. עוד 5 שעות של נסיעה, הפעם בלילה לכיוון בוליו. אספתי שוטר בדרך. עלה עם שק סוכר למשפחתו הגרה באיזור "אמצע הדרך". חששתי להירדם. הנסיעה התגלתה כאתגר לא קטן. פיל שחצה את הכביש. זברות. פרות. אנשים שהוכלים לאורך הכביש ולא רואים אותם. ואפילו חוברה שהחליטה להינהות מחומו של הכביש בלילה ולישון לצידו. לנווט בין כל אלה בחשיכה לא היה פשוט. הגעתי לבית הרב לאחר המאמץ הגדול לקראת 11 בלילה. מקלחת ולישון. תשישות עצומה. מחר טסים חזרה.
היום האחרון. מעתיק תמונות מהמצלמה של הרב אלימה. מתקשר להורים. לנעמה. מתארגן ואני כבר בדרך לשדה התעופה הבינלאומי. זה מהפח הגלי. 3.5 שעות של המתנה בחום של 39 מעלות בחוץ ובתוך המבנה לא פחות מ- 45 מעלות. דרום אפריקה נראית קרובה אך רחוקה מתמיד. מי היה מאמין שאתגעגע כל כך לדרום אפריקה. לעובדה שאני יכול לקנות שתיה קרה. לעצור לאכול משהו. למשוך כסף. לא להרגיש תלוי וחסר כל. 3.5 שעות שלא נגמרו. עליתי למטוס. כיוונתי את מיזוג האוויר והתענגתי על הרגע. ממריאים והדיילת מגיעה עם השתיה. לקחתי 3.
הביקור בזימבאבווה כלל ערב ישראלי, בילוי של החג בבית הרב אלימה. טיול במרכז העיר בולויו, טיול בפארק המטופו וטיול למפלי ויקטוריה. כל הנסיעה כללה המון, אבל המון חוויות יוצאות דופן והיכרות עם קהילה מזדקנת.
קהילה בת כ- 120 איש (על פי הרב אלימה). רובם זקנים עד זקנים מאוד. 24 מתוכם בבית הזקנים המקומי. חלקם מאמין שהשינוי מעבר לפינה בזימבאבווה והארץ הזו תחזור להיות "הלחם והחמאה" של אפריקה כמו בימיה כרודזיה. הם לא יעזבו- אין להם לאן, אין להם איך, לא יהיה להם ממה להתקיים. הם נתלים בתקווה הדי אבודה לטעמי.
הרב אלימה אשתו אפרת והילדים מקיימים בקהילה זו שליחות אמיתית. קשה. רק שליחות שמגיעה מאמונה עמוקה יכולה להחזיק מעמד בתנאים האלה. הרב אלימה אנרגטי, מעורב ומערב. רץ בכל בוקר אוסף אנשים ברכבו לקיום מניין. מתקשר לזה עונה להוא. עוזר מתכנן ומבצע. הרבנית אפרת מלמדת לימודי יהדות בבית הספר המקומי. יש בו ילד יהודי אחד. מארחת בחסד. מקיימת פעילות ציונית וישראלית עם אהבה עצומה לישראל וירושלים. שליחים למופת.
הסיפור עם הנסיעה לזימבאבווה התחיל באפריל כאשר תכננו לנסוע עם המשפחה ו-4 בחורי הישיבה לחגוג את סדר פסח במקום. כאמור, כ- 50 ק"מ ממעבר הגבול בית ברידג' התהפך הרכב עם בחורי הישיבה ואנו שבנו על עקבותינו.
הניסיון הבא היה עכשיו: ראש השנה. בשלב ההכנות הזמנתי את בועז, נועה ודורון משה – השליחים להצטרף ולקיים ערב ישראל בקהילה. הזמנתי גם את דורון אלדר "השליחה הלא רשמית" במשלחת הנמצאת בסווזילנד. כך, שליח מדרבן, עם חברתו תמר, שליחה מקייפטאון, שליחה מסווזילנד ושליח צעיר מיוהנסבורג הצטרפו למסע. הם ברכב ואני בטיסה. הרכב יועד להביא אספקת מזון על פי רשימה שהעביר הרב אלימה- שליחנו בזימבאבווה.
משום מה גם הניסיון הנוכחי לווה בתקלות לא מעטות. כבר עם ההגעה לשדה התעופה ביוהנסבורג ואחרי עמידה של שעה בתור עלה כי דוכני חברת התעופה אינם מקבלים נוסעים לבולויו- יעד הטיסה שלי. נאלצתי לעבור לתור אחר. עוד 15 דקות טור כדי לגלות שיש 2 הזמנות ולכן הטיסה אינה מאושרת. משם לדלפק ההזמנות. עוד 30 דקות בתור והטיסה מאושרת. חזרה לדלפק הטיסה. עוד 10 דקות המתנה (בתור חדש) ואני כבר 25 דקות לפני הטיסה. העלייה כבר מתבצעת ואני רחוק מאוד. הכל מעכשיו בריצה מטורפת כדי להספיק לטיסה. הגעתי. אחרון. (ואני מכיר את הנוסעים הכועסים על העיכוב בגלל הנוסע "ההוא"). הבעיה השניה: לא הספקתי להוציא כסף. עליי יש רק 150 ראנד. לא נורא- אלווה מהרב אלימה, אמרתי לעצמי.
נחיתה בבוליו בשדה התעופה הבינלאומי. שממה. חיפשתי טרמינל. אין. המטוס מקרב לסככת פח גלי (כן, פח גלי כמו בצבא...). חלוד ומיושן. ברוך הבא לטרמינל הבינלאומי של זימבאבווה. בדיקה מהירה וקבלה עוד יותר מהירה של המזוודה. כאן אין מסועים ארוכים לקבלת הציוד. הכל מהיר כי .. אין כלום. הציוד יורד מהמטוס ישר לידיים של הטסים. בעייה שלישית מתעוררת: אני נדרש לשלם סך 250 ראנד דמי כניסה לזימבאבווה. כאמור בארנק רק 150. איש שדה התעופה החביב הרשה לי לצאת לאולם הנוסעים למצוא את הרב אלימה כדי ללוות ממנו כסף. הרב טרם הגיע. איש המכס השאיל לי את הטלפון שלו והתקשרתי לרב אלימה. הוא עוד 5 דקות כאן. הגיע. גם לו אין כסף. כבר כאן התגלתה התושיה של מי שנאלץ לשרו בתנאים ללא תנאים של זימבאבווה: הוא הבטיח לאיש הנמל כי יביא לו את הכסף מאוחר יותר. מעין חשבון מכולת – לרשום בבקשה... נשלם מאוחר יותר. "שוחררתי" ויצאנו מהטרמינל הבינלאומי מפח גלי.
עלינו על האוטו ועל המושב של הרב אלימה- שופר. ראש השנה. מה אתה עושה עם השופר? אני שח לרב. בזימבאבווה היהודים תוקעים בשופר במקום לצפור? יאללה לפחות צוחקים על המצב.
נסיעה בדרך שכבר מצביעה על המצב. הזנחה בכל מקום. כבישים שוממים. יובש. הכניסה לעיר בשלט ישן וחלוד.תחושה של מקום נטוש. עצוב. ממשיכים לכיוון השכונה היהודית. קומלו. הרב אלימה מלא התלהבות ושמחה מסביר שבעבר היא כונתה ג'ומלו, על שם היהודים הרבים שאיכלסו אותה. כאן כבר יש שיפור- יש ירוק מידי פעם. גינות בתים מחוץ לבתים הנראים מטופחות יותר בהשוואה להזנחה והשממון מסביב. הגענו לבית הרב. בית טיפוסי בשכונה היהודית: שטח ענק, ענק!, מעט חדרי שינה, הרבה שיטחי שירות ואירוח. משפחת אלימה- משפחה שמחה, מאירת פנים עסוקים בהכנות לחג עליהם מנצחת אפרת אלימה על צוות העובדים המקומיים.
בינתיים אני מתפנה להתקשר לנעמה ולעדכן שהגעתי. ולנסות להתקשר לשליחים. אין מענה. קצת מדאיג לאור העובדה שיצאו ב- 3 בבוקר אבל יש זמן להיכנס ללחץ...
בשש בערך מגיעים בועז, נועה, דורון ודורון ותמר עם הרכב שלי. בתא המטען- כל טוב לבקשת הרב. רק מאוחר יותר אבל מהר מאוד נבין שזה טיפה בים החוסר הגדול. במאבק היומיומי לאתר מזון ומזון כשר בפרט. עכשיו אני מתענג על הרגע שתרמנו משהו.
אני נערך מהר לערב ישראל עבור הקהילה, בשבע מגיעה הקהילה לערב ישראל. הרב הזמין ואני הכנתי. חשבנו שיהיה לנו זמן להיערך אך בגלל ההגעה המאוחרת של השליחים אין זמן. הקיר הפך מסך, מקרן שהבאתי, כבל, מחשב, דגל ישראל ויאללה התפאורה מוכנה. השליחים בינתיים הלכו להתקלח ולהתארגן והקהילה מתחילה לזרום פנימה. היענות יפה. המאפיינים: כולם זקנים ומבוגרים מאוד למעט משפחה אחת עם 2 בנות.
את ערב ישראל התחלתי בזמן כשהתוכנית התבססה על תוכנית הקרוואן הציוני שהעברנו לא מזמן. שכללתי קצת והוספתי פרק אקטואליה על המאבק על ירושלים וההתנחלויות. פרק של חיוכים. קטעי וידאו, שירים. כמו במקומות רבים, התבקשתי ונרמזתי שאין מה לדבר על עלייה. כמובן שבשלב הבקשות הנהנתי בהבנה ובשלב הערב הצגתי את סיפור טיסת העלייה מדרא"פ. את הטרנד הסוחף את דרא"פ בעלייה לישראל וכמובן כמה מילים על הטבות ו" יש טפסי הגשת מועמדות אצל הרב אלימה"... כיבוד קל שהוכן על ידי משפחת אלימה, שתיה וכולנו עסוקים בהתערבבות עם כולם. דורון משה כבר שם לו ליעד לגייס את הבנות הצעירות למחנה הבונים ונראה מחליף איתן מילים ומשפטים. הקהל שואל שאלות את השליחים תוך כדי הכיבוד והאווירה טובה מאוד.
סיימנו את הערב בישיבה של השליחם עם משפחת אלימה בגינה הגדולה והיפה. בכלל מנהג שהפך קבוע במהלך הימים שלנו בבית משפחת אלימה. משהו מיוחד. כמו קומזיץ כזה רק בלי מדורה ועם תה, קפה ופיצוחי אבטיח. שיחות נפש ושיחות אל תוך הלילה. שאלות על דת, אמונה, שליחות, זהות והחיים בכלל. דיונים והעברת חוויות. תכנונים להמשך ופינטוז על המפלים. מפלי ויקטוריה.
הביקור במקום העלה סוגיות לא פשוטות ודילמות לא פטורות. גישה אחת אמרה שאומנם באנו לקהילה אך עלינו לחיות על פי הקודים של חלק מחברי המשלחת, במקרה זה חילוניים עם כיבוד לדת. אני ודורון אלדר טענו שאנו אורחים של הקהילה והרב ומאחר ואנו חיים בביתו יש לאמץ באופן מלא את קודי החיים וההתנהלות של הבית בו אנו מתארחים. שמירת החג. כשרות מלאה. לא נסיעה במהלך החג. הפרדה בין בנים לבנות. בסופו של ויכוח לא פשוט הוחלט לדחות את הנסיעה למפלי ויקטוריה עד סוף החג. הטעמים שהצגתי היו שונים: כיבוד הבית והקהילה בהם אנו מתארחים. בטחון- לא לפצל את הרכבים מאחר ואננו יודעים מה עומד לפנינו. פתרון שנתתי להגעה המאוחרת ליוהנסבורג בעקבות הדחיה הקלה (הגעת אחיו של בועז, הנסיעה של דורון לסווזילנד והטיסה של נועה לקייפטאון).
סיור בעיר עצמה גילה את המצב הקשה של זימבאבווה: מדפי הסופר מרקטים או החנויות ריק. אין מה לקנות. אין גם איך לקנות. לכסף אין ערך. קיבלתי שטר של 100 ביליון דולר זימבאבווה. שווה ערך לשקל, או חצי ראנד. התורות לכניסה לבנק מתחילים ב- 05:00 בבוקר. ב- 09:00 בעת פתיחת הבנק התור משתרע על מספר קילומטרים והדוחק עצום. לכל אדם מותר למשוך 1 דולר אמריקאי ביום. 1. המוצר היחיד שמצאנו על המדפים בסופר היה שמן לטיגון. המחיר: 90 דולר אמריקאי. דלק- אין. התחנות ריקות. מי שרוצה דלק צריך להצטייד בתלושים. מראש. בהקצבה. יש תחנה אחת שניתן למלא בה דלק מתלושים. יש תחנות דלק של מפעלים שהעובדים בהם מוכרים את הדלק באופן פרטי- שוק שחור. בעצם גונבים מהמפעל ומוכרים פרטי. אין מסעדות. בקבוק קולה קטן (בקבוק זכוכית שצריך להחזיר במקום) עולה 15-20 ראנד! מסביב נקי אך "מת". אנשים קמים בבוקר ועסוקים בלמצוא מזון ודלק. הפסקות החשמל הוא מעשה שבשגרה. ברחובות אין תאורת רחוב בלילה. עיר בגסיסה.
יצאנו לטיול קצר במטופו. פארק סלעים. סלעי ענק. הר שהוא סלע . ועוד אחד ועוד אחד והכל מסביב. גם הקבר של מייסד רודזיה דאז- זימבאבווה דהיום, נמצא שם. וסכר ואגם יפה וגם מעט חיות. בכל זאת אפריקה.
החג עצמו היה שליו. השתתפנו בתפילות הארוכות בבית הכנסת וארוחת קבלת החג בבית הכנסת. לחג אמור היה להגיע "בעל תוקע" . לא מה שאתם חושבים. איש שתפקידו לתקוע בשופר. לא הגיע. הרב אלימה ניסה ללמוד לתקוע בשופר בזמן הקצר שעמד לרשותו. ללא מדריך וללא ניסיון לא עלה העניין יפה. הגיע זמן התקיעה בשופר בבית הכנסת. הרב לוקח את השופר. נשיפה חזקה ו... כלום! עוד ניסיון ושוב מפח נפש. צחקוקים בקהל. עוד ניסיון והפלא ופלא תקיעה ראשונה מוצלחת. ככל שעבר זמן התפילה ומתקיעה בשופר אחת למשנה השיפור ניכר עד לביצוע כמעט מושלם. נס ראש השנה. כל הזמן שניסה ללמוד לא צלח אך בעת המבחן, בראש השנה- הצליח.
חזרנו לאחר תפילת הערב לבית הרב ושוב התכנסות סביב השולחן בגינה. שיחות ושיחות נפש. אווירה שלווה. התקרבות בין האנשים. דורון מגלה בגרות והתעניינות. נועה מחפשת תשובות. כולם מעבירים חוויות.
מחר הוא יום הנסיעה למפלים. קבענו שיוצאים ב-05:00. 4-5 שעות נסיעה יביאו אותנו למפלי ויקטוריה המפורסמים. 04:00 דורון אלדר מעירה את נועה. חמש היא טוענת בפניה. נועה לא בודקת ורצה להעיר את כולם. בודק בשעון: ארבע בבוקר. מה קרה? נועה מתעקשת על חמש ואני בטוח שהשעון התקלקל. הוא לא. בארבע ארבעים וחמש אנו בדרך למפלים. קצת חשוך אך האור מפציע לאט. הכביש פשוט, ישר עם מעט מהמורות. אנשים רבים הולכים ברגל לכיוון העיר. לתור בבנק מן הסתם. אחר כך ואחרי כמה עשרות קילומטרים הם סתם הולכים. לא ברור כל כך לאן. מסביב- כלום. 432 קילומטרים עד המפלים. בדרא"פ כל 70-80 קילומטרים אפשר לעצור להתרעננות: אוכל, שתיה, דלק. כאן: כלום. כלום. אין מה לדבר על לקנות אוכל או להצטייד בדלק. באמצע הדרך, מוטל ותחנת דלק (ריקה) בשם הברור: "אמצע הדרך" . בקבוק קולה גדול עלה לנו קרוב ל- 50 ראנד. קנינו אחד...
ממשיכים ומגיעים בסופו של דבר לכפר התיירותי מסביב למפלים. מפלי ויקטוריה שהתגלו על ידי לוינגסטון. הכפר עלוב, מאובק. יש אפשרות לאוכל אך יקר. דלק- שוק שחור בלבד. לינה במלונות או באכסניות זולות- נראות זולות ועולות בהתאם. התארגנו מהר על אכסניה כזו ויאללה לכניסה למפלים. הליכה קצרה והשינוי מדהים. בתחילה הכל צהוב, יבש. רעם המפלים נשמע מרחוק. מתחיל גשם. לא גשם. רסס. מהמפלים. הצמחיה משתנה באחת. ירוקה, עבותה. נהינית מהרסס הטבעי של המפלים. כל זה במרחק של 200 מטר מהכניסה לפארק. שביל ימינה, שביל שמאלה והם מתגלים במלוא הדרם. מפלי ויקטוריה. כמות עצומה של מים הנופלים לקניון צר וישר. אין מדרון. נפילה ישרה. אנו עומדים בצד הזימבאבווה של המפלים. מולם ממש. קריאות ההתפעלות מגיעות מכל כיוון. מכולנו. עומדים המומים. הייתי במפלי הניאגרה בקנדה. לא דומה כלל וכלל. המפלים כאן פראיים. נופלים לקניון הצר והארוך. רגעים ארוכים עמדנו שם והמשכנו. יש שביל המוליך לאורך המצוק ומאפשר זוויות שונות של המראה המדהים הזה. של מספר מפלים ממספר זוויות. הגענו עד לזווית בו מתגלה הקניון לאורכו, מולנו. כמה מדרגות היורדות לנקודת תצפית ומשם אף אחד לא רוצה ללכת יותר. המראה מהמם. פעם הגדרתי את ראשי הצוק בקנייזנה כמקום הכי יפה שראיתי. הנקודה הספציפית הזו במפלי ויקטוריה תפסה את מקום ההגדרה. בלי תחרות בכלל. המשכנו עוד כשעתיים נהנים מהנוף עוצר הנשימה. מצטלמים (כמובן), צחוקים והנאה.
זמן לחזור ולתכנן את ההמשך. הסכמנו כולנו שזה השיא וכל אטרקציה תיירותית סתם תקלקל וחוצמזה אין כסף. ארוחה טפלה ויקרה ואנו באכסניה העלובה שלנו. חמש וחצי בערב ומקימים דיון קצר. להישאר או לחזור. אני חוזר למשפחת אלימה. מקצר דרכים לקראת הטיסה מחר. גם אם הנסיעה היא בלילה. השליחים לאחר התלבטות החליטו ללנסוע לגבול בוטסוואנה מרחק כ- 70 קילומטרים. לפחות שם ניתן לתדלק ולמשוך כסף. כרגע אין לנו לא מזה ולא מזה. תדלקתי בשוק השחור ויצאתי לדרך. עוד 5 שעות של נסיעה, הפעם בלילה לכיוון בוליו. אספתי שוטר בדרך. עלה עם שק סוכר למשפחתו הגרה באיזור "אמצע הדרך". חששתי להירדם. הנסיעה התגלתה כאתגר לא קטן. פיל שחצה את הכביש. זברות. פרות. אנשים שהוכלים לאורך הכביש ולא רואים אותם. ואפילו חוברה שהחליטה להינהות מחומו של הכביש בלילה ולישון לצידו. לנווט בין כל אלה בחשיכה לא היה פשוט. הגעתי לבית הרב לאחר המאמץ הגדול לקראת 11 בלילה. מקלחת ולישון. תשישות עצומה. מחר טסים חזרה.
היום האחרון. מעתיק תמונות מהמצלמה של הרב אלימה. מתקשר להורים. לנעמה. מתארגן ואני כבר בדרך לשדה התעופה הבינלאומי. זה מהפח הגלי. 3.5 שעות של המתנה בחום של 39 מעלות בחוץ ובתוך המבנה לא פחות מ- 45 מעלות. דרום אפריקה נראית קרובה אך רחוקה מתמיד. מי היה מאמין שאתגעגע כל כך לדרום אפריקה. לעובדה שאני יכול לקנות שתיה קרה. לעצור לאכול משהו. למשוך כסף. לא להרגיש תלוי וחסר כל. 3.5 שעות שלא נגמרו. עליתי למטוס. כיוונתי את מיזוג האוויר והתענגתי על הרגע. ממריאים והדיילת מגיעה עם השתיה. לקחתי 3.
הביקור בזימבאבווה כלל ערב ישראלי, בילוי של החג בבית הרב אלימה. טיול במרכז העיר בולויו, טיול בפארק המטופו וטיול למפלי ויקטוריה. כל הנסיעה כללה המון, אבל המון חוויות יוצאות דופן והיכרות עם קהילה מזדקנת.
קהילה בת כ- 120 איש (על פי הרב אלימה). רובם זקנים עד זקנים מאוד. 24 מתוכם בבית הזקנים המקומי. חלקם מאמין שהשינוי מעבר לפינה בזימבאבווה והארץ הזו תחזור להיות "הלחם והחמאה" של אפריקה כמו בימיה כרודזיה. הם לא יעזבו- אין להם לאן, אין להם איך, לא יהיה להם ממה להתקיים. הם נתלים בתקווה הדי אבודה לטעמי.
הרב אלימה אשתו אפרת והילדים מקיימים בקהילה זו שליחות אמיתית. קשה. רק שליחות שמגיעה מאמונה עמוקה יכולה להחזיק מעמד בתנאים האלה. הרב אלימה אנרגטי, מעורב ומערב. רץ בכל בוקר אוסף אנשים ברכבו לקיום מניין. מתקשר לזה עונה להוא. עוזר מתכנן ומבצע. הרבנית אפרת מלמדת לימודי יהדות בבית הספר המקומי. יש בו ילד יהודי אחד. מארחת בחסד. מקיימת פעילות ציונית וישראלית עם אהבה עצומה לישראל וירושלים. שליחים למופת.
Ofer Dahan
World Zionist Organization
Jewish Agency for Israel
Director of Israel Centre
E mail: ofer@beyachad.co.za offerd@jafi.org
Personals:
http://picasaweb.google.com/oferdahan
http://oferdahan.spaces.live.com/
World Zionist Organization
Jewish Agency for Israel
Director of Israel Centre
E mail: ofer@beyachad.co.za offerd@jafi.org
Personals:
http://picasaweb.google.com/oferdahan
http://oferdahan.spaces.live.com/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה