ראש השנה בזימבאבווה

לא תיארתי לעצמי לפני היציאה לשליחות ובמהלכה שאגיע למצב שבו אצטרך לחשוב איך אני משיג אוכל. או מים. או דלק. או כסף. אבל זו סיטואציה שנאלצתי להתמודד איתה במהלך הביקור בזימבאבווה. מציאות קשה מאוד. לא לי כמבקר אלא לאנשים החיים במקום, בכללם הקהילה היהודית שם. הדיוווחים והתמונות מהחדשות על זימבאבווה הופכות באחת למציאות קשה. חוסר נוראי. אין מקום לאלתורים כמעט. אין מקום "להסתדר".
הסיפור עם הנסיעה לזימבאבווה התחיל באפריל כאשר תכננו לנסוע עם המשפחה ו-4 בחורי הישיבה לחגוג את סדר פסח במקום. כאמור, כ- 50 ק"מ ממעבר הגבול בית ברידג' התהפך הרכב עם בחורי הישיבה ואנו שבנו על עקבותינו.
הניסיון הבא היה עכשיו: ראש השנה. בשלב ההכנות הזמנתי את בועז, נועה ודורון משה – השליחים להצטרף ולקיים ערב ישראל בקהילה. הזמנתי גם את דורון אלדר "השליחה הלא רשמית" במשלחת הנמצאת בסווזילנד. כך, שליח מדרבן, עם חברתו תמר, שליחה מקייפטאון, שליחה מסווזילנד ושליח צעיר מיוהנסבורג הצטרפו למסע. הם ברכב ואני בטיסה. הרכב יועד להביא אספקת מזון על פי רשימה שהעביר הרב אלימה- שליחנו בזימבאבווה.
משום מה גם הניסיון הנוכחי לווה בתקלות לא מעטות. כבר עם ההגעה לשדה התעופה ביוהנסבורג ואחרי עמידה של שעה בתור עלה כי דוכני חברת התעופה אינם מקבלים נוסעים לבולויו- יעד הטיסה שלי. נאלצתי לעבור לתור אחר. עוד 15 דקות טור כדי לגלות שיש 2 הזמנות ולכן הטיסה אינה מאושרת. משם לדלפק ההזמנות. עוד 30 דקות בתור והטיסה מאושרת. חזרה לדלפק הטיסה. עוד 10 דקות המתנה (בתור חדש) ואני כבר 25 דקות לפני הטיסה. העלייה כבר מתבצעת ואני רחוק מאוד. הכל מעכשיו בריצה מטורפת כדי להספיק לטיסה. הגעתי. אחרון. (ואני מכיר את הנוסעים הכועסים על העיכוב בגלל הנוסע "ההוא"). הבעיה השניה: לא הספקתי להוציא כסף. עליי יש רק 150 ראנד. לא נורא- אלווה מהרב אלימה, אמרתי לעצמי.
נחיתה בבוליו בשדה התעופה הבינלאומי. שממה. חיפשתי טרמינל. אין. המטוס מקרב לסככת פח גלי (כן, פח גלי כמו בצבא...). חלוד ומיושן. ברוך הבא לטרמינל הבינלאומי של זימבאבווה. בדיקה מהירה וקבלה עוד יותר מהירה של המזוודה. כאן אין מסועים ארוכים לקבלת הציוד. הכל מהיר כי .. אין כלום. הציוד יורד מהמטוס ישר לידיים של הטסים. בעייה שלישית מתעוררת: אני נדרש לשלם סך 250 ראנד דמי כניסה לזימבאבווה. כאמור בארנק רק 150. איש שדה התעופה החביב הרשה לי לצאת לאולם הנוסעים למצוא את הרב אלימה כדי ללוות ממנו כסף. הרב טרם הגיע. איש המכס השאיל לי את הטלפון שלו והתקשרתי לרב אלימה. הוא עוד 5 דקות כאן. הגיע. גם לו אין כסף. כבר כאן התגלתה התושיה של מי שנאלץ לשרו בתנאים ללא תנאים של זימבאבווה: הוא הבטיח לאיש הנמל כי יביא לו את הכסף מאוחר יותר. מעין חשבון מכולת – לרשום בבקשה... נשלם מאוחר יותר. "שוחררתי" ויצאנו מהטרמינל הבינלאומי מפח גלי.
עלינו על האוטו ועל המושב של הרב אלימה- שופר. ראש השנה. מה אתה עושה עם השופר? אני שח לרב. בזימבאבווה היהודים תוקעים בשופר במקום לצפור? יאללה לפחות צוחקים על המצב.
נסיעה בדרך שכבר מצביעה על המצב. הזנחה בכל מקום. כבישים שוממים. יובש. הכניסה לעיר בשלט ישן וחלוד.תחושה של מקום נטוש. עצוב. ממשיכים לכיוון השכונה היהודית. קומלו. הרב אלימה מלא התלהבות ושמחה מסביר שבעבר היא כונתה ג'ומלו, על שם היהודים הרבים שאיכלסו אותה. כאן כבר יש שיפור- יש ירוק מידי פעם. גינות בתים מחוץ לבתים הנראים מטופחות יותר בהשוואה להזנחה והשממון מסביב. הגענו לבית הרב. בית טיפוסי בשכונה היהודית: שטח ענק, ענק!, מעט חדרי שינה, הרבה שיטחי שירות ואירוח. משפחת אלימה- משפחה שמחה, מאירת פנים עסוקים בהכנות לחג עליהם מנצחת אפרת אלימה על צוות העובדים המקומיים.
בינתיים אני מתפנה להתקשר לנעמה ולעדכן שהגעתי. ולנסות להתקשר לשליחים. אין מענה. קצת מדאיג לאור העובדה שיצאו ב- 3 בבוקר אבל יש זמן להיכנס ללחץ...
בשש בערך מגיעים בועז, נועה, דורון ודורון ותמר עם הרכב שלי. בתא המטען- כל טוב לבקשת הרב. רק מאוחר יותר אבל מהר מאוד נבין שזה טיפה בים החוסר הגדול. במאבק היומיומי לאתר מזון ומזון כשר בפרט. עכשיו אני מתענג על הרגע שתרמנו משהו.
אני נערך מהר לערב ישראל עבור הקהילה, בשבע מגיעה הקהילה לערב ישראל. הרב הזמין ואני הכנתי. חשבנו שיהיה לנו זמן להיערך אך בגלל ההגעה המאוחרת של השליחים אין זמן. הקיר הפך מסך, מקרן שהבאתי, כבל, מחשב, דגל ישראל ויאללה התפאורה מוכנה. השליחים בינתיים הלכו להתקלח ולהתארגן והקהילה מתחילה לזרום פנימה. היענות יפה. המאפיינים: כולם זקנים ומבוגרים מאוד למעט משפחה אחת עם 2 בנות.
את ערב ישראל התחלתי בזמן כשהתוכנית התבססה על תוכנית הקרוואן הציוני שהעברנו לא מזמן. שכללתי קצת והוספתי פרק אקטואליה על המאבק על ירושלים וההתנחלויות. פרק של חיוכים. קטעי וידאו, שירים. כמו במקומות רבים, התבקשתי ונרמזתי שאין מה לדבר על עלייה. כמובן שבשלב הבקשות הנהנתי בהבנה ובשלב הערב הצגתי את סיפור טיסת העלייה מדרא"פ. את הטרנד הסוחף את דרא"פ בעלייה לישראל וכמובן כמה מילים על הטבות ו" יש טפסי הגשת מועמדות אצל הרב אלימה"... כיבוד קל שהוכן על ידי משפחת אלימה, שתיה וכולנו עסוקים בהתערבבות עם כולם. דורון משה כבר שם לו ליעד לגייס את הבנות הצעירות למחנה הבונים ונראה מחליף איתן מילים ומשפטים. הקהל שואל שאלות את השליחים תוך כדי הכיבוד והאווירה טובה מאוד.
סיימנו את הערב בישיבה של השליחם עם משפחת אלימה בגינה הגדולה והיפה. בכלל מנהג שהפך קבוע במהלך הימים שלנו בבית משפחת אלימה. משהו מיוחד. כמו קומזיץ כזה רק בלי מדורה ועם תה, קפה ופיצוחי אבטיח. שיחות נפש ושיחות אל תוך הלילה. שאלות על דת, אמונה, שליחות, זהות והחיים בכלל. דיונים והעברת חוויות. תכנונים להמשך ופינטוז על המפלים. מפלי ויקטוריה.
הביקור במקום העלה סוגיות לא פשוטות ודילמות לא פטורות. גישה אחת אמרה שאומנם באנו לקהילה אך עלינו לחיות על פי הקודים של חלק מחברי המשלחת, במקרה זה חילוניים עם כיבוד לדת. אני ודורון אלדר טענו שאנו אורחים של הקהילה והרב ומאחר ואנו חיים בביתו יש לאמץ באופן מלא את קודי החיים וההתנהלות של הבית בו אנו מתארחים. שמירת החג. כשרות מלאה. לא נסיעה במהלך החג. הפרדה בין בנים לבנות. בסופו של ויכוח לא פשוט הוחלט לדחות את הנסיעה למפלי ויקטוריה עד סוף החג. הטעמים שהצגתי היו שונים: כיבוד הבית והקהילה בהם אנו מתארחים. בטחון- לא לפצל את הרכבים מאחר ואננו יודעים מה עומד לפנינו. פתרון שנתתי להגעה המאוחרת ליוהנסבורג בעקבות הדחיה הקלה (הגעת אחיו של בועז, הנסיעה של דורון לסווזילנד והטיסה של נועה לקייפטאון).
סיור בעיר עצמה גילה את המצב הקשה של זימבאבווה: מדפי הסופר מרקטים או החנויות ריק. אין מה לקנות. אין גם איך לקנות. לכסף אין ערך. קיבלתי שטר של 100 ביליון דולר זימבאבווה. שווה ערך לשקל, או חצי ראנד. התורות לכניסה לבנק מתחילים ב- 05:00 בבוקר. ב- 09:00 בעת פתיחת הבנק התור משתרע על מספר קילומטרים והדוחק עצום. לכל אדם מותר למשוך 1 דולר אמריקאי ביום. 1. המוצר היחיד שמצאנו על המדפים בסופר היה שמן לטיגון. המחיר: 90 דולר אמריקאי. דלק- אין. התחנות ריקות. מי שרוצה דלק צריך להצטייד בתלושים. מראש. בהקצבה. יש תחנה אחת שניתן למלא בה דלק מתלושים. יש תחנות דלק של מפעלים שהעובדים בהם מוכרים את הדלק באופן פרטי- שוק שחור. בעצם גונבים מהמפעל ומוכרים פרטי. אין מסעדות. בקבוק קולה קטן (בקבוק זכוכית שצריך להחזיר במקום) עולה 15-20 ראנד! מסביב נקי אך "מת". אנשים קמים בבוקר ועסוקים בלמצוא מזון ודלק. הפסקות החשמל הוא מעשה שבשגרה. ברחובות אין תאורת רחוב בלילה. עיר בגסיסה.
יצאנו לטיול קצר במטופו. פארק סלעים. סלעי ענק. הר שהוא סלע . ועוד אחד ועוד אחד והכל מסביב. גם הקבר של מייסד רודזיה דאז- זימבאבווה דהיום, נמצא שם. וסכר ואגם יפה וגם מעט חיות. בכל זאת אפריקה.
החג עצמו היה שליו. השתתפנו בתפילות הארוכות בבית הכנסת וארוחת קבלת החג בבית הכנסת. לחג אמור היה להגיע "בעל תוקע" . לא מה שאתם חושבים. איש שתפקידו לתקוע בשופר. לא הגיע. הרב אלימה ניסה ללמוד לתקוע בשופר בזמן הקצר שעמד לרשותו. ללא מדריך וללא ניסיון לא עלה העניין יפה. הגיע זמן התקיעה בשופר בבית הכנסת. הרב לוקח את השופר. נשיפה חזקה ו... כלום! עוד ניסיון ושוב מפח נפש. צחקוקים בקהל. עוד ניסיון והפלא ופלא תקיעה ראשונה מוצלחת. ככל שעבר זמן התפילה ומתקיעה בשופר אחת למשנה השיפור ניכר עד לביצוע כמעט מושלם. נס ראש השנה. כל הזמן שניסה ללמוד לא צלח אך בעת המבחן, בראש השנה- הצליח.
חזרנו לאחר תפילת הערב לבית הרב ושוב התכנסות סביב השולחן בגינה. שיחות ושיחות נפש. אווירה שלווה. התקרבות בין האנשים. דורון מגלה בגרות והתעניינות. נועה מחפשת תשובות. כולם מעבירים חוויות.
מחר הוא יום הנסיעה למפלים. קבענו שיוצאים ב-05:00. 4-5 שעות נסיעה יביאו אותנו למפלי ויקטוריה המפורסמים. 04:00 דורון אלדר מעירה את נועה. חמש היא טוענת בפניה. נועה לא בודקת ורצה להעיר את כולם. בודק בשעון: ארבע בבוקר. מה קרה? נועה מתעקשת על חמש ואני בטוח שהשעון התקלקל. הוא לא. בארבע ארבעים וחמש אנו בדרך למפלים. קצת חשוך אך האור מפציע לאט. הכביש פשוט, ישר עם מעט מהמורות. אנשים רבים הולכים ברגל לכיוון העיר. לתור בבנק מן הסתם. אחר כך ואחרי כמה עשרות קילומטרים הם סתם הולכים. לא ברור כל כך לאן. מסביב- כלום. 432 קילומטרים עד המפלים. בדרא"פ כל 70-80 קילומטרים אפשר לעצור להתרעננות: אוכל, שתיה, דלק. כאן: כלום. כלום. אין מה לדבר על לקנות אוכל או להצטייד בדלק. באמצע הדרך, מוטל ותחנת דלק (ריקה) בשם הברור: "אמצע הדרך" . בקבוק קולה גדול עלה לנו קרוב ל- 50 ראנד. קנינו אחד...
ממשיכים ומגיעים בסופו של דבר לכפר התיירותי מסביב למפלים. מפלי ויקטוריה שהתגלו על ידי לוינגסטון. הכפר עלוב, מאובק. יש אפשרות לאוכל אך יקר. דלק- שוק שחור בלבד. לינה במלונות או באכסניות זולות- נראות זולות ועולות בהתאם. התארגנו מהר על אכסניה כזו ויאללה לכניסה למפלים. הליכה קצרה והשינוי מדהים. בתחילה הכל צהוב, יבש. רעם המפלים נשמע מרחוק. מתחיל גשם. לא גשם. רסס. מהמפלים. הצמחיה משתנה באחת. ירוקה, עבותה. נהינית מהרסס הטבעי של המפלים. כל זה במרחק של 200 מטר מהכניסה לפארק. שביל ימינה, שביל שמאלה והם מתגלים במלוא הדרם. מפלי ויקטוריה. כמות עצומה של מים הנופלים לקניון צר וישר. אין מדרון. נפילה ישרה. אנו עומדים בצד הזימבאבווה של המפלים. מולם ממש. קריאות ההתפעלות מגיעות מכל כיוון. מכולנו. עומדים המומים. הייתי במפלי הניאגרה בקנדה. לא דומה כלל וכלל. המפלים כאן פראיים. נופלים לקניון הצר והארוך. רגעים ארוכים עמדנו שם והמשכנו. יש שביל המוליך לאורך המצוק ומאפשר זוויות שונות של המראה המדהים הזה. של מספר מפלים ממספר זוויות. הגענו עד לזווית בו מתגלה הקניון לאורכו, מולנו. כמה מדרגות היורדות לנקודת תצפית ומשם אף אחד לא רוצה ללכת יותר. המראה מהמם. פעם הגדרתי את ראשי הצוק בקנייזנה כמקום הכי יפה שראיתי. הנקודה הספציפית הזו במפלי ויקטוריה תפסה את מקום ההגדרה. בלי תחרות בכלל. המשכנו עוד כשעתיים נהנים מהנוף עוצר הנשימה. מצטלמים (כמובן), צחוקים והנאה.
זמן לחזור ולתכנן את ההמשך. הסכמנו כולנו שזה השיא וכל אטרקציה תיירותית סתם תקלקל וחוצמזה אין כסף. ארוחה טפלה ויקרה ואנו באכסניה העלובה שלנו. חמש וחצי בערב ומקימים דיון קצר. להישאר או לחזור. אני חוזר למשפחת אלימה. מקצר דרכים לקראת הטיסה מחר. גם אם הנסיעה היא בלילה. השליחים לאחר התלבטות החליטו ללנסוע לגבול בוטסוואנה מרחק כ- 70 קילומטרים. לפחות שם ניתן לתדלק ולמשוך כסף. כרגע אין לנו לא מזה ולא מזה. תדלקתי בשוק השחור ויצאתי לדרך. עוד 5 שעות של נסיעה, הפעם בלילה לכיוון בוליו. אספתי שוטר בדרך. עלה עם שק סוכר למשפחתו הגרה באיזור "אמצע הדרך". חששתי להירדם. הנסיעה התגלתה כאתגר לא קטן. פיל שחצה את הכביש. זברות. פרות. אנשים שהוכלים לאורך הכביש ולא רואים אותם. ואפילו חוברה שהחליטה להינהות מחומו של הכביש בלילה ולישון לצידו. לנווט בין כל אלה בחשיכה לא היה פשוט. הגעתי לבית הרב לאחר המאמץ הגדול לקראת 11 בלילה. מקלחת ולישון. תשישות עצומה. מחר טסים חזרה.
היום האחרון. מעתיק תמונות מהמצלמה של הרב אלימה. מתקשר להורים. לנעמה. מתארגן ואני כבר בדרך לשדה התעופה הבינלאומי. זה מהפח הגלי. 3.5 שעות של המתנה בחום של 39 מעלות בחוץ ובתוך המבנה לא פחות מ- 45 מעלות. דרום אפריקה נראית קרובה אך רחוקה מתמיד. מי היה מאמין שאתגעגע כל כך לדרום אפריקה. לעובדה שאני יכול לקנות שתיה קרה. לעצור לאכול משהו. למשוך כסף. לא להרגיש תלוי וחסר כל. 3.5 שעות שלא נגמרו. עליתי למטוס. כיוונתי את מיזוג האוויר והתענגתי על הרגע. ממריאים והדיילת מגיעה עם השתיה. לקחתי 3.
הביקור בזימבאבווה כלל ערב ישראלי, בילוי של החג בבית הרב אלימה. טיול במרכז העיר בולויו, טיול בפארק המטופו וטיול למפלי ויקטוריה. כל הנסיעה כללה המון, אבל המון חוויות יוצאות דופן והיכרות עם קהילה מזדקנת.
קהילה בת כ- 120 איש (על פי הרב אלימה). רובם זקנים עד זקנים מאוד. 24 מתוכם בבית הזקנים המקומי. חלקם מאמין שהשינוי מעבר לפינה בזימבאבווה והארץ הזו תחזור להיות "הלחם והחמאה" של אפריקה כמו בימיה כרודזיה. הם לא יעזבו- אין להם לאן, אין להם איך, לא יהיה להם ממה להתקיים. הם נתלים בתקווה הדי אבודה לטעמי.
הרב אלימה אשתו אפרת והילדים מקיימים בקהילה זו שליחות אמיתית. קשה. רק שליחות שמגיעה מאמונה עמוקה יכולה להחזיק מעמד בתנאים האלה. הרב אלימה אנרגטי, מעורב ומערב. רץ בכל בוקר אוסף אנשים ברכבו לקיום מניין. מתקשר לזה עונה להוא. עוזר מתכנן ומבצע. הרבנית אפרת מלמדת לימודי יהדות בבית הספר המקומי. יש בו ילד יהודי אחד. מארחת בחסד. מקיימת פעילות ציונית וישראלית עם אהבה עצומה לישראל וירושלים. שליחים למופת.

Ofer Dahan
World Zionist Organization
Jewish Agency for Israel
Director of Israel Centre
E mail: ofer@beyachad.co.za offerd@jafi.org
Personals:
http://picasaweb.google.com/oferdahan
http://oferdahan.spaces.live.com/

הקרוואן הציוני דרום אפריקה

הקרוואן הציוני דרום אפריקה
החוויות שזומנו לנו יוצאות דופן, אף בהשוואה לקרוואן הציוני של שנה שעברה. צחוקים בלי סוף, ורגעים מסמרי שיער: משאית של חיילים מוזמביקים חמושים בקלצ'ניקובים המאיימים על דורון משה ובועז? שוחד רק כדי לא להגיע לתחנת משטרה בלילה? שמאלני שקורא את פייגלין? נוצרי, ראש ארגון איחוד הדתות המגיע לשמוע על עלייה? שליח הקבור מתחת לערימת בנות צעירות ונרגשות? קהילה המתנגדת נחרצות לשמוע על עלייה ובכל זאת שומעת ואף נהנית? פיצה כבילוי? שינה במיטת קומותיים בבית הזוי? חברת השכרה בעלת " 2 וואנים בלבד? החלפת רכבי השכרה ל"חסכון" בדלק? חופים מרהיבים, חומר נגד יתושים ובלי סוף מאכלי ים? ו"מתי לאחרונה הרחתם תפוז שרק נקטף" ?
סיר ובו 6 אנשים שונים. הסיר הוא הוואן והטריילר שלנו. ששת האנשים הם דלית רוכמן- מנכ"לית משולחן לשולחן ואורחת הקרוואן הציוני. ערן שטרנברג- שליח בני עקיבא. דורון משה- שליח הבונים. מכאל שצ'ופק- שליח נצ"ר, בועז פלד שליח דרבן וממארגני הקרוואן ואנוכי.
מהר מאוד הסתדרנו ברכב על פי עניין: ערן ומכאל ישבו מאחרו וניהלו דיונים סוערים על שמאל וימין, מידת דתיות ואמונה ומה לא. מכאל אף קיבל וקרא מערן ספר של פייגלין... דלית ודורון- שני "פוליטקאים" משופשפים ישבו במושב האמצעים- תמכו, חיזקו, עודדו. ומלפנים ברוב הדרך בועז ואני: נוהגים, מתקשרים ליעדים הבאים. מתכוננים.
המסע בן 3500 ק"מ לערך עבר בין 6 קהילות ומפגש עם בני ובנות כיתות יא' מקינג דויד בפרייז.
הקהילות: קימברלי, בלומפונטיין, מוזמביק, וויט ריבר, סוואזילנד, קרוגרסדורפ. וכמובן ביקור בפרייז- למפגש עם כיתות יא' של קינג דויד לשיווק ישראל אנקוונטר.
הרכב: וואן, 8 מקומות. מרצדס וויטו. כולל נגרר (טריילר) עמוס בציוד! כבר עם קבלת הרכב היה ברור שמשהו לא בסדר איתו: הגלגל הרזרבי תפס חצי משטח המטען מאחור. ביקשנו להחליף ונאמר לנו שאין להם רכב כרגע אך יביאו לנו טריילר. רק לחכות כמה שעות. ואנחנו כבר באיחור מטורף...במשך כל הנסיעה החלפנו את הרכב פעמיים, תמיד עם הרכב שהחלפנו קודם. רכב תקול ברכב תקול... מהר הבנו שלחברה יש רק 2 רכבים מסוג זה. אין מה לעשות: או רכב בלי מזגן (סאונה) או רכב עם דלת שלא נסגרת לגמרי ומכניסה רוח ורעש חזקים בנסיעה. בחרנו בדלת.
המטרה: להביא את ישראל לקהילות ספר מנותקות, ומרוחקות מישראל ויהדות. חיבור בני נוער לתנועות הנוער, עלייה.
התוכנית: שירה בציבור, מי אנחנו, סרטון וולק דה לנד, סקירה על אירועי השבוע בישראל, שירה, סרטון טיסת העלייה וסיפור הטיסה, גלעד שליט, כתיבת שנות טובות לחיילי צה"ל, סקירה מפרשת השבוע, סרטון וסקירה על העשייה של משולחן לשולחן, התקווה.

שבוע וקצת ...

רק כדי לתת לכם את התמונה המלאה של מה עברנו, הנה הסיכום בצורת ציטוטים עם לא מעט אנקדוטות:
מצעד הציטוטים לקרוואן הציוני:
- הכי גזעני: "זבובים אנושיים" (ערן בעצבים על כל הרוכלים שהגיעו למכור לו את אומנותם במוזמביק)
- הכי פולני: אל תדאגו אני אוכל פריכיות (דלית- כל הזמן...)
- הכי צוו פיוס: הרפורמים זה כמו כנסיית הנימולים (ערן באחד מהויכוחים האידיאולוגיים עם מכאל)
- הכי לא מבין את קהל החקלאים: מתי לאחרונה קטפתם תפוז? (דלית בהרצאה לחוואים בבלומפונטיין וקרוגרסדורפ)
- הכי לא מובן: המילה עלייה בעברית והמילה שנות טובות (דורון משה ועופר, לקהילה במוזמביק)
- הכי מושחת: "יש לכם משהו לשתות או כסף לתת לי לקנות בירה? (שוטר שעצר אותנו במוזמביק)
- ההמתנה הכי ארוכה: 55 דקות ל- 3 כוסות קפה במפוטו- מוזמביק
- הכי מלחיץ: מיליציה חמושה בקלצ'ניקובים מנפםנפים באיום לכיווננו (דורון משה ובועז שצילמו משאית של מיליציה חמושה במוזמביק)
- הכי מפחיד את דלית: הבאנג'י של דורון, מכאל ובועז
- הכי אלים: הנקוק (פינקנו את עצמנו ערב אחד בסרט "איכות" בוויט ריבר וערן דאג שנשלם על כך ביוקר...)
- הכי פוליטיקה: מכאל וערן (כל הזמן בכל הנסיעות, הכל דיבורים)
- הכי רוחני: האפריקנרית באמצע המדבר (הכי וויט טראש- בית קפה מסעדה שנלקחו מהסרט "קפה בגדד", באמצע שוםמקום)
- הכי מחנה פליטים: בית המשפחה של עופר ומכאל במפוטו-מוזמביק
- הכי מסריח: החדר של דורון ומכאל בסוואזילנד
- הכי ספר: משה פייגלין (בסט הסלר של הקרוואן באדיבות ערן)
- הכי פיקניק: בריכות המקמק במפומלנגה
- הכי פייסבוק פרופיל: הבלייד ריוור קניון (כולנו, אבל כולנו הצטלמנו באותה תנוחה על אותו סלע, בושה)
- הכי נהיגת שודים: בועז ב- 160.
- הכי שוברת לבבות: דלית (יוסי, אדם שהכירה ביוהנסבורג ורדף אחריה עד מוזמביק)
- הכי מורתית: הגברת דלית רוכמן (בועז עם האינטונציה של דליה איציק)
- הכי מערום בנות: בנות קינג דויד על דורון משה (מפוטו, ובלומפונטיין והזקנות של קרוגרסדורפ)
- הכי יודעים בעל פה: ווק דה לנד... (סרטון קק"ל שהקרנו והכרנו בע"פ...)
- הכי מאפיה: משפחת תורג'מן בסוואזילנד.
- הכי גאדג'ט: ערן (עם כל החיבורים האפשריים ברכב לכל מכשיר בעולם).
- הכי שיווק: עופר מוכר HTC לדלית.
- הכי פליט בקרוואן: דורון אוכל טונה, שעועית וציפס משימורים במסעדת הגבול בין דרא"פ למוזמביק.
- הכי קומבינה: החלפת רכב כל פעם שהמיכל מתרוקן.
- הכי שרירים ביד שמאל: דלית רוכמן (בחרה לשבת ליד דלת ההזזה... )
- הכי מפואר: האולם במפוטו
- הריח הכי: סינטרונלה (ספריי נגד יתושים)
- הכי שיקרי: השוחד לקיצור התור במעבר הגבול (ביקשו מאיתנו שוחד לקיצור התור שלא היה!)
- הכי "המילה האחרונה": הספסל האחורי עם מכאל, ערן ודלית.

Ofer Dahan
World Zionist Organization
Jewish Agency for Israel
Director of Israel Centre
E mail: ofer@beyachad.co.za offerd@jafi.org
Personals:
http://picasaweb.google.com/oferdahan
http://oferdahan.spaces.live.com/

Happy Landing

Happy Landings
By Paula Levin

Subheader July 21st 2008 was an historic moment for South Africa’s Jewish community as we bade ‘lehitraot’ to some 100 new olim bound for the Promised Land en-masse, on what has become known as the flight.

Design notes
J, I will send some pics and captions shortly, and some will come from the Israel centre. This is for a DPS, 36 and 37

The flight was unique, in every sense. Only a Jewish mother would pack a Tupperware of nine boiled eggs to schlep on the plane, in case her family got hungry! No one seemed to stay seated for very long either, as 22 year old Joshua ‘Judo’ Weinstein, sitting next to me remarked, “Just watch, they will walk all the way to Israel,” and so they did. But who could blame them? 30% of the new olim were young families with two to four children, attempting to placate claustrophobic toddlers, one of whom had lost her dummy before boarding and no spares had been packed - and babies as young as seven months old, in the case of little Gavriel Baker, who apparently slept like an angel, as long as he was rocked and shushed for all eight hours! Then there was the heightened emotion of having packed up the remains of their South African lives in around 180kg’s, angst which of course had to be walked and talked off as several families had said goodbye to parents and loved ones not knowing when they might be reunited. There was also the lady who spent most of the flight petting her ailing Persian cat with a heart condition, a la James Bond, and crying for his twin who had been forced to travel in a cage in the hold.

And then there was a “pre-landing ruach session” of song, led by Omer, of the Israel Centre, also not exactly standard flight procedure. Wainstein, who does not speak Hebrew and never went to a Jewish School joined in with “Dreidel, dreidel, dreidel, I made it on my own,” the only Jewish song he knows, and one he learned watching South Park! His Jewish identity was firmly marked with a tattoo on his inner bicep - his name in Hebrew lettering - “Yehoshua”, spelt with one vav. This young man was going on aliya, solo, with a passion to serve in the IDF and be a part of the Jewish State, having lived in Argentina (“I’m going to miss those entrecote steaks!”), Brazil, Amsterdam and many other places since matriculating. In fact 50% of the flight was made up of young singles under the age of 26 going on aliya.

What was really unique about this flight was not so much that so many South African Jews were going on aliya. After all, we are known as ‘the world’s most Zionist Jewish community’, in the words of Jewish Agency Chairman of the Executive, Zeev Bielski and as any security official manning the El Al check-in queues can tell you, they are seeing at least two new olim every week. What was unique is that it was done ‘beyachad’- together - in what was billed as the easiest, quickest aliya ever. That includes modern mass aliya’s from other countries, France included, which sometimes involve plane loads of up to 500 new olim at once. Israel Centre Director Ofer Dahan and his behind-the-scenes team managed to pull off some amazing feats giving these new olim the tangible sense that they are indeed valuable newcomers to the State, precious Jewish neshamas whose presence in the land adds infinite value. From an address by the Minister of Absorption at a special Kotel ceremony, to a letter of welcome from the Prime Minister, the aliya was filled with grand gestures and attention to detail that served as a giant “bruchim habaim welcome mat”, revealing the true hospitality of our patriarch Avraham Avinu.

What a far cry this must be compared with emigration to the Diaspora, where inevitably some begging, pleading and groveling to respective governments goes on and you arrive with the sense that these countries are doing you a huge favour by allowing you to grace them with your presence.

It was also the little things like the fresh cappuccinos, Prigat juices, sarmies and rugelach awaiting these weary travelers at the absorption centre based at Ben Gurion, as they received their “oleh chadash” cards - a prerequisite for entry - that made for a softer landing. Wainstein was however a little put-out that his name had been misspelled – and did not match his bicep – despite having spelled it clearly over the phone from South Africa. But nothing that a little paperwork, or surgery cant sort out. Friendly civil servants, processing one hundred new immigrants, many with sick or over-tired children with speed and courtesy, (I am an eye witness) certainly did their bit to mitigate what was fast becoming a bureaucratic nightmare for families whose only thoughts, at well after midnight, were of bed. The facts that the flight had been delayed, the need to follow absorption procedure and the time it took to claim baggage and peklach meant that the group only arrived at the Shalom Hotel after three in the morning. As we exited customs wearily waving our flags, we were greeted by a large contingent of ex-South Africans energetically singing the verse “veshavu banim ligvulam” (the children will return to their borders), G-d’s ancient consolation to Rachel who cried at the dispersion of her sons. You could literally see the spirits soar.

The days that followed more than made up for that first harrowing night, as the Olim enjoyed lavish hotel breakfasts, lunches and dinners and swam in the Olympic size hotel pool in between information sessions. “This is like being on holiday,” said mother of three Tracy Roome, and she was not referring to the 34 degree weather and Tel Aviv humidity which we had arrived to at 10 30pm – (the Roomes are from Durban and were on their way to Modi’in, so the weather didn’t faze them one bit). Roome had left a few loose ends untied in South Africa, like a business and a house, but hoped to tie these up shortly on a return visit. Her daughter Hannah had celebrated her Bat Mitzvah just the week before, followed by a farewell (so two sets of presents!) and as the only ‘tween’ in the group, was already feeling the loss of her friends and social life. 76 year old Ceramic artist and jewelry designer Chana Jacobson will also be back to tie up loose ends, but was effectively starting life anew after 50 years in South Africa. Judy Gluck, famous as Chabad’s librarian for the last decade or so, had plans to open Ra’anana’s first English Torah Library. The two made up part of the 20% of the flight who had chosen to retire in Israel.

The Gordon family from Jo’burg, Andrea, Evan and three kids were in fact on a holiday of sorts, postponing their new lives in Ra’anana with a two week break at the beach in Hertzliya, joined by their parents who will be coming on aliya shortly. Andrea had been concerned about her kids finding the right school in Ra’anana but had been promised by none other than Ra’anana’s former Mayor Zeev Bielski, now with the Jewish Agency, that he would personally accompany them on their first day of school to ensure a smooth beginning. Having been at a press conference where he happily poured tea and coffee for the journalists present, I can believe him. “I served 80 000 people as Mayor, why shouldn’t I serve you all tea?”

At the hotel Dahan had again pulled some mysterious strings which meant that the new olim were guided through the complications of opening bank accounts, had job interviews lined up and property consultants on hand to discuss long term investments. There was also a session with a social worker which allowed the new olim to confront the duality of their experience, loss combined with great joy, closing one chapter and beginning another. Most astonishing – Home Affairs came to the hotel, to issue the olim with ID’s, saving them the hassle of queuing at the local Misrad Hapnim and working through the forms in Hebrew. Language will obviously start off as a barrier but with Ulpan, and an extra 200 hours of Hebrew for all school children (600 hours for those going to Modi’in), this would hopefully be temporary.

“What’s really amazing is that they keep asking us to call them when we need help,” said Sarah and Gabi Shane from Cape Town. “This isn’t just a once-off thing, they really want to make things easier for us.” Something sure to be of comfort to the Shane’s with three little girls, 5 ½, 3 ½ and 1 ½ to integrate into a new life. They are starting off living with Sarah’s mother in Ramat Bet Shemesh but hope to live in Jerusalem. As Ofer said, “Nobody came on this flight without an address to go to.” Some families were moving in with relatives, some were starting off in absorption centres like Beit Canada, some in fully furnished rented flats, some in fully paid-for apartments – all with their first cash installment, courtesy of the Israeli Government.

As Bielski proclaimed addressing the olim at the Kotel in a sweltering but moving ceremony, highlighted by abundant ice-cold bottled water and fresh summer fruit; “Ze hayom asa Hashem, nagilla venismecha bach” – this is the day that G-d has made, let us rejoice and be happy in it. We rejoice in Israel’s gain, even as we feel the loss to our community. May all of Israel be reunited with the coming of Mashiach, speedily in our days.



J, pls make this next bit totally separate from my story. Its for the half page, on page 34. its not an advertorial though. Its just free editorial. Let dave know if it must be cut.


Half page
The Disappearing Tax Break

As this year’s crop of Anglo-Saxon immigrants arrives in Israel - 2000 are expected to immigrate this summer through Nefesh B’Nefesh alone - Philip Braude reports on what has happened to the Israeli government plan to exempt their overseas income from taxation.

For the past few years, I have been actively dealing with structuring the financial affairs of prospective olim, and have considered that the current Israeli tax legislation accords near tax haven status to new immigrants (olim chadashim), as it accords them various tax exemptions, such as a 5 year exemption on investment income, a 10-year exemption on capital gains from overseas assets, a 4-year exemption on income from their overseas business which was owned for 5 years before assuming residence and a 20-year exemption on foreign currency deposits held in an Israeli bank.

In a recent press-release co-signed by the Israeli Finance Minister and Immigration Minister, a series of tax breaks designed to encourage immigration to Israel was announced. These proposals were meant to be enacted into law by Yom Ha’atzmaut but unfortunately, they are still winding its way through the Knesset, and are still not law.

Under the old law, to obtain either the 5-year investment income tax exemption, or the 10-year capital gains tax exemption, the specific assets needed to be held outside of Israel by the new Israeli resident before his arrival in Israel. The intention of the proposed amendment is for the exemption to apply to all the new resident’s overseas affairs for the extended 10 year period, without the limitation of the exemption only applying to pre-owned assets. Unfortunately the proposals seem to contain many gaps, as it appears that overseas pensions and retirement plans, overseas trusts and national insurance issues have not been addressed in the proposed new law. In addition, the situation where a new immigrant earns income from overseas, but performs the services in Israel, will not benefit from these new proposals. I fear that this might encourage many breadwinners to leave their families behind in Israel, while they continue their old jobs and business’s in their home country, and could cause social problems with the families left behind.

The proposals are certainly good news for prospective olim, but until the law is passed and there is certainty in the matter, caution is advised when planning one’s financial affairs before making aliya.

Philip Braude is an accountant, personal financial planner and licensed investment marketer. He is CEO of Anglo Capital Limited. He can be contacted on pbraude@anglocapital.com

Ofer Dahan
World Zionist Organization
Jewish Agency for Israel
Director of Israel Centre
E mail: ofer@beyachad.co.za offerd@jafi.org
Personals:
http://picasaweb.google.com/oferdahan
http://oferdahan.spaces.live.com/