יום שני, 22 באוגוסט 2011

נאום פרידה מהסוכנות היהודית

פתיח
"אם יוצאים, מגיעים למקומות נפלאים" – דר' סוס.
"עם רגליים בנעליים, עם שכל בראש- תמצא את הדרך שלך, אל תחשוש. אתה יכול ויודע, מוכן ומזומן, ואתה הוא זה שיחליט לאן! "
קצת לפני סיום, כי הסיום קרוב.
סיכום של 5 שנים עם ובסוכנות היהודית. אין לי "היסטוריה" סוכנותית שכן אני כאן רק שנתיים ועוד 3 בשליחות. דרך קצרה ביחס. קצרה אך אני שמח שמלאה בעשייה משמעותית.
אל דאגה- זה יהיה קצר... 
רקע
כאשר סיימתי עבודתי כמנכ"ל בצפון והועלתה האופציה של שליחות במסגרת הסוכנות, הרמתי גבה בתמיהה: סוכנות? הארגון הזה עדיין פעיל? כחניך, מדריך, רשג"ד ושליח צעיר (בגיל 17) של תנועת הצופים גדלתי לתוך עשייה ותרומה. המוטו: יוזמה, התמדה ורצון- גורמי הצלחה ומונעי כישלון- שימש אותי רבות בהמשך הדרך. מכאן ועד שירות צבאי משמעותי כלוחם וכקצין- הדרך הייתה קצרה ושם: ארוכה מאוד... 21 שנים של שירות צבאי מתוכו למעלה מ- 13 שנים ביחידות קרביות ויחידות עילית מודיעיניות. במסגרת השירות הצבאי יכולתי להביא לידי ביטוי את המסירות שלי לארץ, לעם למדינה.
אני יכול לומר כמעט בוודאות שהלימודים האקדמאים הביאו אותי למקום אחר (טוב,נו, גם הגיל)- למקום של תכנון, שחרור של המעוף והדימיון.
21 שנות שירות שהסתיימו בכניסה כמעט מיידית לפעילות במסגרת מעורבות חברתית בעמותה ששמה לה למטרה לקדם את המעורבות הקהילתית והפעילות החברתית בכפר ורדים והאיזור: תחילה כדירקטור ובהמשך כמנכ"ל.
שנתיים אחר כך ובפתח מלחמת לבנון השנייה. מודעה בעיתון ודיימון רוז הביאו את השליחות הציונית במסגרת הסוכנות היהודית לפתח חיי. את דיימון הכרתי בכפר ורדים על רקע מערכת בחירות מקומית סוערת משהו...
אז מה היה לנו שם?
• קורס שליחים והעולה הראשון- ספר התורה.
• מלחמת לבנון- פניו היפים של עם ישראל וענת קגאן.
• פגישה עם התורם לקייטנה של הדס עם הנחיתה בשליחות
• הישגים מרכזיים בשליחות:
o מספרי העולים (89 ל- קרוב ל- 400 בשנה)
o תרומה מרכזית- ישראל אנקוונטר (2.5 מיליון $)
o שטיח אדום
o ירידי עלייה אקספרס ממומנים על ידי המשתתפים.
o ירידי השכלה בבתי הספר התיכוניים- בהשתתפות מיטב האוניברסיטאות בישראל.
o הקרוואן הציוני לקהילות המרוחקות ומנותקות (סיפור סדר הפסח בזימבבווה)
o הכנה לעלייה- אולפן עברית והשתלמויות.
o מאות כנסים, חגים, עצרות וארגון הפגנות הזדהות עם ישראל.
o ההישג המשמעותי ביותר: היכרות עם האנשים המדהימים שיצאו כשליחים לצד היכרות עם האנשים שהיו כאן כדי שאצליח בשליחות.
• חזרה הביתה והתגייסות לסוכנות היהודית: תקופת שיווק תוכניות העלייה. מהלכים מרכזיים:
o בניית מערכת עזרים ממותגת לכלל התוכניות בכל השפות- למעלה מ- 3000 עזרי שיווק גנריים לשימוש השליחים באשר הם בעולם. תקופה שהייתה תקופה של מחקר, למידה, ניהול פרויקט משמעותי עם תוצאות מהירות, שימושיות ומעשיות.
o הקמת רשת נציגי שיווק באיזורי הפעילות המרכזיים.
o הטמעת תפיסת השיווק אצל כלל שליחי העלייה.
o מיצוב ומיתוג, הרחבה משמעותית של תפיסת השטיח האדום (וכל בעלי התפקידים בו עשו עבודתם בהתנדבות...) – 3600 עולים בשנה אחת!
o מיצוב, מיתוג והרחבת תפיסת ירידי העלייה אקספרס ממומנים על ידי משתתפים- מעל 12 ירידים בכל רחבי העולם.
o בניית אתר אינטרנט ממוקד, ב- 5 שפות.
o בניית אפליקצית עלייה לאייפון.
• ...ואז הגיעה התוכנית האסטרטגית "החדשה"- כבר שנה וחצי היא חדשה... אולי היא כבר קצת ישנה?...אין ספק ששינוי גדול עבר עלינו מאז ישומה... חלק מתוצאותיו, פירוק המחלקות והמחלקה לעלייה. הפסקת עידוד ושיווק העלייה...מהלך שבהכרח יביא להרבה יותר עולים. ההכרה הכתה בי כאשר מצאתי את עצמי מחליף כל חודש בערך את רשימת המועדפים לחיוג מהיר בטלפון הנייד שלי... הודאגתי והחלטתי.
"אם בכלל לא תמצא אף רחוב שתאהב- תעזוב את העיר ותצא למרחב. אל שטח פתוח לאוויר ולרוח. שם קורים הדברים, שתדע לך, למטיילים עם רגליים וראש כמו שלך"
"אולי תתבלבל ותרוץ ותדהר, בשביל מתעקל, שובר ראש וצוואר, דרך שטח מוזר, בין צורות ארוכות, שמוביל לכיוון מדרגות רחוקות, למקום רע מאוד: מקום לחכות. כי שם רק מחכים. מחכים לרכבת, לגשם, לקור, מחכים בישיבה או עומדים בתור, מחכים למכתב, מחכים לבשורה, מחכים שתצמח על ראשם שערה, מחכים לכן, מחכים ללא, כל אחד מחכה לעניין שלו. מחכים מחכים, ממתינים ממתינים". לא! זה לא בשבילך! אתה לא תחכה. תתחמק די מהר ותמצא מקומות מוזיקליים יותר.

" תסתכל ברחובות מלפנים, מאחור, יש רחוב שתחליט: לא כדאי לי לבחור. עם רגליים טובות ועם שכל לחשוב, תזהר לא ללכת ברחוב קצת לא טוב..."

ואני הייתי עם רגל אחת בחוץ. אלי כהן (האחד והיחיד!) קרא לי שוב לדגל. ובאתי.
להתחיל את פרויקט אתיופיה במסגרת החלטת הממשלה.
• מהלכים מרכזיים בפרויקט אתיופיה:
o הקמת מרכז פעילות בגונדר: מרפאות של משרד הבריאות, משרדים לפעילות של משרד הפנים, שיפוץ משרדים לצורך פעילות עלייה, הכנסת פעילות מתנדבות לחינוך בילתי פורמלי, מורים ליהדות, מורים לעברית, תגבור לימודים בבית הספר היהודי במקום. מנהלי מרכזי קליטה המגיעים להכנת העולים לעלייה לישראל.
o הבאת למעלה מ- 2400 עולים במשך 8 חודשים מאתיופיה!
o הטמעת מודל המוכנות במרכזי הקליטה.
o הקמת אתר אינטרנט אקטיבי לפרויקט אתיופיה
o הקמת פורומים פתוחים לדיון בפרויקט אתיופיה.
o קידום הסכם לפעילות הגיור במרכזי הקליטה.
o ביסוס שיתוף הפעולה עם משרד החינוך, משרד החוץ, משרד הפנים, משרד רוה"מ, משרד הקליטה, ארגוני עולים אתיופיים ועוד.
• אני גאה ושמח על פעילות היהדות המדהימה שהוביל הרב וולדמן באתיופיה, על פעילות החינוך ולימודי העברית ועל פעילות החינוך הבילתי פורמלי של פרויקט המתנדבות! – זהו קרן האור לחיבור לחברה הישראלית, לתיקון עולם, למעורבות אמיתית והתוצאות מדברות בעד עצמן!

אהבתי את העבודה בסוכנות היהודית בשליחות, בשיווק ובפרויקט אתיופיה. אהבתי את הרעיון של השתייכות לגוף כה אידיאולוגי. מי לא גאה מעצם האמירה כי הוא עובד בסוכנות היהודית? ולצד זאת, ובחצי השנה האחרונה נוצרה אצלי התנגשות אמיתית בין תחושת הגאווה לבין ההכרה שאין הרבה מאחורי מקור הגאווה על ההשתייכות לארגון. לא יכולתי לחיות עם הקונפליקט הזה. ומאחר ומעולם לא הרגשתי כבול. החלטתי לצאת שוב לדרך חדשה. אני פונה לדרך חדשה עם התחיבות לעצמי לשנתיים. שנתיים בהם שמתי לי למטרה להגדיל משמעותית את מספר המשתתפים בתוכנית העלייה שהוכיחה עצמה מעל ומעבר. תוכנית שנדרשים לה משאבי דימיון, יצירתיות, עשייה וביצוע בשל האתגרים העומדים בפניה.
אחר כך- העולם הוא גדול ופתוח ומחכה לי, לכולנו.
כי, כמו שאומר דר' סוס: "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים! ממריאים לגבהים בנופים רחוקים, עם המעופפים מרקיעי השחקים"
לא אוכל לסיים ללא תודה לאנשים שאיתם הלכתי ואותי ליוו. החשש שלי הוא שאשכח מישהו ולכן התודה היא לכולם. לכל מי שהיה חלק מחיי בשליחות, בשיווק ובפרויקט אתיופיה. לכל מי שאיפשר לי להיות חלק מחייו בסוכנות. תודה מקרב לב.
תודה מיוחדת לאלי כהן. איש מיוחד, חכם, ישר והגון מעין כמוהו שאיפשר לי... במרוקאית קוראים לאיש כזה מענטש...

תודה מיוחדת לאשתי וילדיי. היא, שנאלצה לזוז ממקום למקום בגללי, שעברה לילות וימים עם בעל נעדר. את הכל קיבלה באהבה, הבנה ותמיכה. היא החברה הכי טובה שלי, אהובתי משנים, לשנים. ילדיי- שמצאו תמיד את הלימונדה בכל לימון שהגשתי להם. מדהימים אמיתיים. יפים, ערכיים, טובים. מלח הארץ.

מאחר ואני עובר מעבר לפינה בשלב זה, אנו נשוב ונפגש. אשמח אם תשמרו איתי על קשר אישי, במייל, בפייסבוק, בגוגל + או דרך האתר שלי. וכן, אפשר גם להתקשר...
דר' סוס: בהצלחה, הגיע היום, אתה יוצא למקומות נפלאים. אז שלום!
בהצלחה לכם!

עופר דהן Ofer Dahan www.oferdahan.com

יום שישי, 12 באוגוסט 2011

סם חיים

מאהל מחאה על מחאה בהחלט צודקת וקריאה לצדק חברתי בישראל, מהומות בבריטניה, רצח אזרחים בסוריה, את לוב כמעט כולם שכחו למרות הטבח הנמשך שם, אפגניסטן, אמרתי?

הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית העולמית עסוקות כבר שנה וחצי בבניית תוכנית אסטרטגית חדשה. שנה וחצי של התארגנות ללא עשייה משמעותית. ללא הישג ראוי לשמו תוך התהדרות בעשייה ציונית...
כאילו שמשהו מהעשייה הציונית של הסוכנות היהודית באמת משפיע על סדר היום של העולם, של מדינת ישראל או אפילו של יהדות התפוצות...
ההסתדרות הציונית כמו גם הסוכנות היהודית מזמן הפכו לכלי ריק שיעודו היחידי האמיתי- עלייה לישראל, נזנח על ידי מנהליו ומוביליו. הדבר הקרוב ביותר הוא שימוש במילה עלייה כעלה תאנה למול מי שצריך לשמוע אותה... ממשלת ישראל וקהלים מסוימים.
עלייה הפכה למס שפתיים של הארגון העוסק בהישרדות. הישרדות תלוית תקציבים המגיעים מיהדות התפוצות. יהדות ארה"ב בעיקרה. ויהדות ארה"ב לא רוצה לשמוע על עלייה. לפחות לא על עלייה מארה"ב. מרוסיה? בוודאי. מאתיופיה? נשמע נפלא- מתאים לתפיסת העולם של תיקון עולם. ערך יהודי בפני עצמו. לא במקומותינו.. בארה"ב. עליית הצלה? בוודאי ובוודאי... לא מארה"ב. כי מה יש שם להציל?!

אנחנו, אומרים יהודי ארה"ב, עסוקים בהתמודדות עם ההתבוללות, התרחקות הדור הצעיר מהיהדות ורחמנא ליצלן מהארגונים וההתארגנות היהודית המוסדית...
בפועל, בארה"ב יש יותר התבוללות, פחות תרומות לארגונים היהודיים המסורתיים. ובעידן של פחות תרומות לארגונים הגדולים, ההקצאות לארגון כמו הסוכנות היהודית, ארגון קטן יחסית- יורד משמעותית. גם כך הסוכנות היהודית אינה נתפסת כמי שבאמת מסוגלת לתרום למאבק בהתבוללות.

היה לי העונג להשתתף בכנס ה GA של כלל הארגונים היהודיים בארה"ב שהתקיים בניו אורלינס לפני כשנה.
מחזה מרהיב של גיוון ועוצמה. של התארגנות יהודית קולקטיבית.
לא יכולתי שלא להבחין בהיעדרם או בנוכחות הדלה של הצעירים ובנוכחות המאסיבית של קהל מבוגר מאוד. הרבה מאוד מעאכרים. הביטוי לקהל צעיר ו"מורד" בא לידי ביטוי בכנס הנעילה בנאומו של בנימין נתניהו. לא הסכמתי עם הדברים אבל הדרך והאומץ- מצאו חן בעיניי. צעירים בועטים שקמו והתריסו בפני הקהל הרב - אתם "המלך העירום".
הכנס בנוי מסשנים שונים שהמשתתפים בוחרים להגיע אליהם על פי העניין.
מתוך כלל הימים הסוכנות קיבלה מהמארגנים סשן בודד בן שעה וחצי להציג את השינוי הארגוני והתפיסתי האסטרטגי שלה. נו, מילא. זה בהחלט מעיד על איך הם רואים את השינוי או מה מעמד הסוכנות היהודית בעיניהם... אבל החלק העצוב הוא הנוכחות... למעט נציגי הסוכנות שהגיעו מהארץ, היו במקום עוד 3-4 משתתפים שלא מהסוכנות. 3-4 משתתפים מהעולם היהודי שפעילות הסוכנות כפי שהם מזהים אותה עדיין מעניינת אותם. המחזה היה לא מכובד בלשון המעטה בעיניי.

הסוכנות היהודית, כאמור, ארגון תאב חיים, משנה את פניו ומזה שנה וחצי מכתיב סדר יום חדש לארגון. לא עוד עלייה כיעד ישיר לביטוי הציוני של יהדות התפוצות אלא עיסוק בזהות היהודית של צעירי התפוצות ועלייתם מתוך בחירה לישראל. נשמע בסדר, לא?
אז כמה שאלות ותהיות:
רק אני התבלבלתי וזוכר שהמדינה קמה על עלייתם של למעלה מ 3,000,000 עולים (שאגב, אותה סוכנות הביאה...? שכמעט כל מי שנמצא כאן או עלה, או הוריו עלו, או סביו וסבתותיו עלו?)
ממתי אנו רוצים בישראל רק "צעירי תפוצות"? ומה עם המשפחות?
מי שם את הסוכנות היהודית להיות הארגון המומחה לעיסוק בזהות היהודית של יהודי התפוצות? הארגון על כמה מאות שליחיו עושה עבודה קטנה מאוד ומאוד לא משפיעה בתחום זה לעומת ארגונים אחרים... בטח ובוודאי בהשוואה להתארגנות המקומית במקומות שונים בעולם: צרפת, דרא"פ, בריטניה. ארה"ב- היא כישלון ארגוני בעניין שלדעתי יוביל לקריסת ארגונים מסורתיים אלה או שינוי פניהם והתארגנותם. הם לא הכתובת לרוב היהודי בארה"ב שלא מצליח ולא יכול או לא רוצה להשתייך אליהם.

אגב, טענה שאני מעלה היא כיצד יכול ארגון כמו הסוכנות לטעון להתמודדות עם הזהות היהודית של צעירי התפוצות כאשר מנגנון כזה קיים כבר כמה אלפי שנים (תלוי מי סופר)- המנגנון הרבני הקהילתי. הצלחה? העובדה היא כי אנחנו כאן כיהודים (על פי הגדרות ותפיסות מגוונות אולי) גם אחרי אלפי שנים. גילוי נאות: איני דתי, אני בהחלט מאמין.

אם כך, האם הסוכנות רלוונטית לכלל יהדות התפוצות? הרי בשיח של הסוכנות עם מממניה, כמעט לא קיימות תפוצות אחרות... הביטוי להן הוא כמעט ולא קיים. השיח המרכזי הוא כיצד הסוכנות יכולה לתרום ובאילו כלים להתמודדות עם בעיות התפוצות בדגש על ארה"ב. הניתוק של הדור הצעיר, ההתרחקות מהקהילה, הניתוק מהקשר עם ישראל, ההתבוללות.
זה השיח.
ואיפה ישראל? האם רק לי נדמה שישראל כבר אינה מרכז השיח הציוני? ולמה האמירה שעלייה בעצם היא כלי למלחמה בהתבוללות, לא נאמר מעולם?!
ציוני? איפה בכל זה מוזכרת הציונות? העלייה לישראל כמימוש וכביטוי לזהות הציונית. העלייה לישראל כי זה מה שאנחנו חושבים שנכון לעשות כדי לקיים את המדינה כמדינה יהודית. ונכון להודות על האמת: הסוכנות היהודית, התרחקה עד מבוכה מהעמדת נושא העלייה במרכז הבמה בשיג ושיח זה.
הנושאים החמים הם תוכניות לביקורי צעירים בישראל (כל מה שחברת תיירות יכולה לעשות בקלות רבה), לחוויות של צעירים יהודיים בישראל (תגלית...) אבל ללא שום מחויבות. תוכניות ארוכות לצעירים בישראל (מסע)- והס מלהזכיר עלייה בתוכניות אלה בגלוי, לנסות לדחוף לפתוח תיק עלייה או דומה... את התשובה לשאלת השאלות לא תקבלו לעולם, כמה מהם נשארים בארץ או חוזרים אליה במהלך של בחירה בחיים בישראל? בודדים... לרובם זהו הקשר שנוצר, החוויה שנשארה. זהו יעד של הסתפקות במועט. מועט מאוד ומעט מאוד.

אני טוען שאין להתחבא ולהסתתר מאחרי אינטרסים של הקהילה היהודית השניה בגודלה בעולם (ארה"ב)- אשר אינה רואה עין בעין את האינטרסים של העם היהודי בכלל או את מרכזיותה של מדינת ישראל בחיים היהודיים בעולם.
אני טוען שיש לעמוד באופן גלוי על העקרונות שבזכותם הוקמה המדינה ועתה הם לה סם חיים- זרם העולים והעלייה. (ובלי להיכנס לעוד דיון משנה- ראו תרומתה המדהימה של העלייה מרוסיה למדינת ישראל, לצד החוליים שהביאה איתה). אנו חברת מהגרים וככזו לא יכולים ואסור לנו להרשות עצירת הגירה יהודית, ציונית, לאומית.
הסוכנות ויתרה עליה. האם המדינה מודעת ומוותרת גם היא?

אני טוען שיש לפתח את תחום עידוד העלייה בקרב יהדות התפוצות, לשלוח שליחים, המוני שליחים, שזה וזה בלבד יעודם, בלי להסתתר, בלי להתחבא, בלי להתנצל. להביא יהודים מקהילות מרכזיות בעולם המערבי ובארה"ב כמו גם מקהילות מנותקות, מבודדות- בדיוק כמו שנעשה בחבר העמים.
אני טוען שכל אותן תוכניות הקושרות את צעירי העולם לישראל, חייבות להדגיש את הקשר המחייב בעלייה ולא להיות חברת טיולים וסיורים. יש כאלה תוכניות , בודדות- אך קיימות. יש לחזקן. להעצימן. לתקצבן. להמציא נוספות וחדשות.

באם תחומים אלה לא יפותחו, הסוכנות היא ארגון לא רלוונטי להוויה הציונית בישראל ובעולם היהודי. וככזו, אין לה זכות קיום. מדינת ישראל שהוקמה כשיא בתהליך הציוני, חייבת להקים, לאמץ ארגון אלטרנטיבי, חדש או לעסוק בעצמה בתחומים המהווים את סם החיים שלה. סם החיים שלנו. יהדות העולם-לישראל.
זה הזמן לעשות.


עופר דהן Ofer Dahan www.oferdahan.com

יום שבת, 16 ביולי 2011

מעיין היצירה?

עיתונים וכתבות, אי מיילים ותשובות ותשובות על תשובות ותגובות והכל מהר, מיידי, נותן מענה ומקבל ומעביר מידע. ועל העיתונים עוד נוסף ה-פד. וגם בו הכל מחובר לאינטרנט, מעביר כתבות וחדשות ועדכוני מידע וחס וחלילה לא לפספס. רכבת המידע לא תעצור אלא אם כן ינותק החיבור או שלא יהיה...
וזה קרה כאשר הייתי באתיופיה. פתאום אין אינטרנט. יומיים. בהתחלה אני כסהרורי. מחפש איפה אפשר להתחבר. לחזור להתמכרות למידע לאירועים, לאי מיילים עם מידע ושאלות ותשובות ותגובות ותגובות על התגובות. ואין... לקח זמן ומצאתי מלון שיש בו חיבור. איטי, לעיתים כן ולעיתים לא. רצתי להתחבר. ממש מכור. ושם פתאום הרגשתי את החוויה של להיות בלי...
בלי בזרם הבילתי ופסק הזה של מידע מהיר זמין שהוא לא ממך, לא ממני. 
ניסיתי להיזכר מתי זה קרה. 
הרי נהניתי לכתוב ולשים על המקלדת את החוויות, ההרגשות, התחושות, הסיפורים המיוחדים, ההצלחות, הכשלונות. הכל היה שם. אז מה קרה? ולמה? ואיך התמכרתי לכל מה שלמעלה בלי להוציא מעצמי.
ניסיתי.
כבר מזמן, עם המעבר לבית החדש במודיעין. ודווקא הרגשתי את זה שוב. 
ועכשיו מדגדג בקצות האצבעות וכל ההוויה אומרת לי לשבת ולכתוב. להוציא, לשפוך. 
כי זה לא רק האקט עצמו אלא העובדה שאני מתנתק כדי להתחבר אל עצמי. 
מתנתק מהסביבה, מהמירוץ המטורף של המיילים והחדשות והעדכונים וההתפתחויות.
כי לפעמים, ורק לפעמים בא לי באמת לא להיות מעודכן אלא רק מחובר. למה שעובר בראש ובלב ולהוציא את זה ולהעביר את זה הלאה.
גם אם הבלוג הזה לא נקרא על ידי אף אחד, זה בסדר, כי זה נעשה בשבילי. ולעצמי. 
ניסיתי גם ספר, לקרוא. הרבה זמן לא הצלחתי לצלוח את הפרק הראשון או השני ואפילו לא את העמודים הראשונים. היה יותר פשוט וקל לקבל את העיתון המקומי הביתה עד הדלת, לעלעל בין עשרות עמודי הפרסומות הצבעוניים לבין עמודי הכתבות הבודדים. והעיתון חינם בתחנת הדלק וזה שמחולק ברחוב ובכל צומת ומדבר על ישראל היום ועכשיו ומיידי ואוי ואבוי אם לא נדע מה קורה כי החיים לא יהיו יותר חיים... 
אז ניסיתי לחזור לקרוא. כמה קראתי וכמה אני אוהב לקרוא. אבל היה ועדיין קשה פתאום לשבת הרבה... אני לא בטוח שזו המילה הנכונה. אולי כי לשבת לקרוא ספר דרוש יותר מלחשוב? צריך להפעיל את הדימיון? והאם אני מתעצל?
התחלתי לאהוב ביוגרפיות. פתאום לראות אירועים עליהם קראתי ושמעתי במירוץ החדשות  והאירועים המטורף מעיני האנשים שהיו שותפים ליצירתם.
וספרי מתח ו- תמיד החזירו אותי לשם.
אז קראתי.
3 ספרים ב- 99 שקל. מבצע שבוע הספרים. ואחד מהם היה מתח פשוט, תל אביבי כזה. ומשם לספר יותר מורכב. עדיין כשאני רואה את הספר ולידו את הטבלט והעיתון- יש התלבטות. המשיכה לעיתון ולטבלט. יותר זמין, צבעוני, מהיר. בספר כאמור, צריך לחשוב להפעיל את הדימיון, להתאזר בסבלנות שהתמונה נוצרת בראש. 
אחרי כל ספר אני אומר- שווה! 
ואיפה הכתיבה בכל זה? 
מאבק דומה. 
האי מיילים הם הסם החדש . הם דורשים חשיבה. הראש עובד. לא הלב. לא הנשמה. לא האישיות. 
הכתיבה לשם כתיבה כמו זו מפעילה אצלי את הכל.
אני כותב אך נכנס וחופר פנימה עמוק בתוכי. מתחבר.
תענוג גדול. 
והלוואי והיה לי את הכוח לנצח את עצמי במאבק הזה: 
מיילים מול כתיבה משלי.
ספר מול אי מיילים ועיתונים וחדשות.

ואולי לא צריך לנצח במאבק אלא להשאיר אותו שם. לאזן בין הרצונות, בין הצרכים האלה.
מה שבטוח, שיצא שוב משהו מהלב ולא רק מהראש. 

עופר דהן 
יולי 2011