עיתונים וכתבות, אי מיילים ותשובות ותשובות על תשובות ותגובות והכל מהר, מיידי, נותן מענה ומקבל ומעביר מידע. ועל העיתונים עוד נוסף ה-פד. וגם בו הכל מחובר לאינטרנט, מעביר כתבות וחדשות ועדכוני מידע וחס וחלילה לא לפספס. רכבת המידע לא תעצור אלא אם כן ינותק החיבור או שלא יהיה...
וזה קרה כאשר הייתי באתיופיה. פתאום אין אינטרנט. יומיים. בהתחלה אני כסהרורי. מחפש איפה אפשר להתחבר. לחזור להתמכרות למידע לאירועים, לאי מיילים עם מידע ושאלות ותשובות ותגובות ותגובות על התגובות. ואין... לקח זמן ומצאתי מלון שיש בו חיבור. איטי, לעיתים כן ולעיתים לא. רצתי להתחבר. ממש מכור. ושם פתאום הרגשתי את החוויה של להיות בלי...
בלי בזרם הבילתי ופסק הזה של מידע מהיר זמין שהוא לא ממך, לא ממני.
ניסיתי להיזכר מתי זה קרה.
הרי נהניתי לכתוב ולשים על המקלדת את החוויות, ההרגשות, התחושות, הסיפורים המיוחדים, ההצלחות, הכשלונות. הכל היה שם. אז מה קרה? ולמה? ואיך התמכרתי לכל מה שלמעלה בלי להוציא מעצמי.
ניסיתי.
כבר מזמן, עם המעבר לבית החדש במודיעין. ודווקא הרגשתי את זה שוב.
ועכשיו מדגדג בקצות האצבעות וכל ההוויה אומרת לי לשבת ולכתוב. להוציא, לשפוך.
כי זה לא רק האקט עצמו אלא העובדה שאני מתנתק כדי להתחבר אל עצמי.
מתנתק מהסביבה, מהמירוץ המטורף של המיילים והחדשות והעדכונים וההתפתחויות.
כי לפעמים, ורק לפעמים בא לי באמת לא להיות מעודכן אלא רק מחובר. למה שעובר בראש ובלב ולהוציא את זה ולהעביר את זה הלאה.
גם אם הבלוג הזה לא נקרא על ידי אף אחד, זה בסדר, כי זה נעשה בשבילי. ולעצמי.
ניסיתי גם ספר, לקרוא. הרבה זמן לא הצלחתי לצלוח את הפרק הראשון או השני ואפילו לא את העמודים הראשונים. היה יותר פשוט וקל לקבל את העיתון המקומי הביתה עד הדלת, לעלעל בין עשרות עמודי הפרסומות הצבעוניים לבין עמודי הכתבות הבודדים. והעיתון חינם בתחנת הדלק וזה שמחולק ברחוב ובכל צומת ומדבר על ישראל היום ועכשיו ומיידי ואוי ואבוי אם לא נדע מה קורה כי החיים לא יהיו יותר חיים...
אז ניסיתי לחזור לקרוא. כמה קראתי וכמה אני אוהב לקרוא. אבל היה ועדיין קשה פתאום לשבת הרבה... אני לא בטוח שזו המילה הנכונה. אולי כי לשבת לקרוא ספר דרוש יותר מלחשוב? צריך להפעיל את הדימיון? והאם אני מתעצל?
התחלתי לאהוב ביוגרפיות. פתאום לראות אירועים עליהם קראתי ושמעתי במירוץ החדשות והאירועים המטורף מעיני האנשים שהיו שותפים ליצירתם.
וספרי מתח ו- תמיד החזירו אותי לשם.
אז קראתי.
3 ספרים ב- 99 שקל. מבצע שבוע הספרים. ואחד מהם היה מתח פשוט, תל אביבי כזה. ומשם לספר יותר מורכב. עדיין כשאני רואה את הספר ולידו את הטבלט והעיתון- יש התלבטות. המשיכה לעיתון ולטבלט. יותר זמין, צבעוני, מהיר. בספר כאמור, צריך לחשוב להפעיל את הדימיון, להתאזר בסבלנות שהתמונה נוצרת בראש.
אחרי כל ספר אני אומר- שווה!
ואיפה הכתיבה בכל זה?
מאבק דומה.
האי מיילים הם הסם החדש . הם דורשים חשיבה. הראש עובד. לא הלב. לא הנשמה. לא האישיות.
הכתיבה לשם כתיבה כמו זו מפעילה אצלי את הכל.
אני כותב אך נכנס וחופר פנימה עמוק בתוכי. מתחבר.
תענוג גדול.
והלוואי והיה לי את הכוח לנצח את עצמי במאבק הזה:
מיילים מול כתיבה משלי.
ספר מול אי מיילים ועיתונים וחדשות.
ואולי לא צריך לנצח במאבק אלא להשאיר אותו שם. לאזן בין הרצונות, בין הצרכים האלה.
מה שבטוח, שיצא שוב משהו מהלב ולא רק מהראש.
עופר דהן
יולי 2011
