יום שבת, 21 באוגוסט 2010

מעבר והתחדשות

רק לפני חודש עברנו ונראה כאילו מאז ומתמיד.

חודש לפני המעבר הייתי באבל ממש. ישבתי מול הבית בזווית "חדשה". כזאת אותה צילמתי לפני השליחות לדרא"פ והייתי מסתכל על הבית בגעגועים. כי מה שהחזיר אותי זה לא היה "הארץ" אלא החיבור למקום שבחרתי לחיות בו 16 שנים מחיי. בחרתי. והייתי יושב שם על משטח הבטון החשוף שהיה מגרש הכדורסל הקטן של ילדיי. ליד שולחן מפלסטיק וליד מנגל ענק- ייבוא שלנו מתקופת דרא"פ. ומסתכל באהבה על הבית. על האבנים. ויודע וזוכר כיצד תוכנן, כמה אהבה הוכנסה לבית הזה. כמה מחשבה לקראת המשפחה העתידית. כשעוד הייתה רק הדסי. בית שכל זווית בו תוכננה בקפידה לקראתם של יונתן ואחר כך יואב. במקום שאמור היה להגן עליהם, לטפח אותם. לתת לי שלווה. כל זווית נשקלה ונבחרה. נקלחה בחשבון. וגם ביקרות קיבלנו אז, מה בית מעץ? ומה פתאום מצופה באבן? ומה האבן הזאת? ואחר כך בהתפעלות. בית שהקרין חום ואהבה ומשפחתיות וכל מה שרק רצינו שיהיה.

והשנים נקפו. ושנה עברה עלינו בגבעתיים וחזרה הביתה. ומאוחר יותר נסיעה של שלוש שנים לדרום אפריקה ושוב חזרה לשנה הביתה. וכמה הייתי קשור לבית, למקום. לגינה היפה. לכל עץ ששתלנו. לדשא שהנחנו , משטחים, משטחים תוך שימוש בעגלת התינוק של הדס.. בגשם שוטף. לעץ- צימוק יפני שהיה אך גבעול ארוך עם כמה עלים שתחתיו שכב יואב במשך שעות והביט בעליו ועלעליו בסקרנות ושלווה.

וחזרנו מדרא"פ. והעבודה בירושלים. ולנעמה צר בכפר אחרי העיר הכה גדולה יוהנסבורג. והדס כבר חושבת וחצי חיה בתל אביב. ויואב ויונתן מלאים רצון ומוטיבציה לשינוי.

והדירה במודיעין שם. קנינו כהשקעה שאולי פעם נגור שם. ופעם הגיע.

וכבר חודש שאנו כאן ומוזר, לא התגעגעתי לבית בכפר. הדחקה? אולי. אבל הרבה מאוד פעמים אני מוצא עצמי מחייך לעצמי. ומביט בנעמה מאושרת ומתמלא בשמחה ואושר. בית חדש. שכולו נעמה ואני. נכון לא תכננו אותו ורק התאמנו את הקיים לצרכינו. והילדים מצאו את מקומם בבית. עוד בלי חברים ומחכים בקוצר רוח לתחילת השנה. האחד בחדרו הירוק והשני בכחול. והדסי, שמצאה עבודה מייד. סידרה לעצמה מסגרת מייד אחרי בית הספר וההגעה למודיעין. והיא מבלה. ויוצאת וחוזרת. ולמרות שהיא כל הזמן בתנועה, אני מרגיש ויודע שגם היא מוצאת בבית החדש: בית. היא מרגישה בו טוב.

אז חודש עבר וכאילו מאז ומעולם.

מתחדשים לפרק חדש בחיים.

עופר

3 תגובות:

נעמה דהן אמר/ה...

הכתיבה שלך, ההתחברות אל המהות והרגש, רגשה אותי עד דמעות. כן. אני לא מאלה המדחיקים כידוע, ו"מחוברת", לרגשות באופן ישיר, אבל מה שכלכך ריגש היה דווקא אתה. שהצלחת במילים שלך לגעת. להעביר תחושותיך בצורה כל כך עמוקה ומעמיקה.
ובהמשך למה שכתבת, מוסיפה גוון משלי.
תחושה של כמו היינו פה תמיד, והזדמנויות נפתחות, ואנרגיה זורמת ואתה קרוב. קרוב מתמיד. ושעות של נסיעה (במקרה הטוב) או תקיעה (במקרה הרע) על כביש, פינו מקומם לגלישה בגלים בחוף פלמחים, בארוחת ערב איטלקית מעשה בית, בסרט עם הילדים או סתם צחוק מתגלגל בלתי מוסבר. פשוט כי הוא שם.
אוהבת אותך.

חדשנות עסקית אמר/ה...

אני מסכימה עם נעמה שהכתיבה שלך בעלת יכולות רגשיות עצומות ביותר! פשוט מהממם

Unknown אמר/ה...

תודה...