בכותרת לא כתבתי, אבל חשוב לדעת, במהלך הטיול חצינו את מחוז Gauteng שבו יוהנסבורג, פרטוריה ועוד, את ה- free state, את ה- northern cape, ה- eastern cape בואכה ל- western cape. במילים אחרות, המון קילומטרים. אז לפני שזה נשמע כמו סיוט אחד גדול, נרכך את הנפילה: שכרתי רכב ע נ ק ! מרווח, חדיש, שקט ונוח שהכיל את ששתנו (פירוט יבוא...) בקלילות רבה: פולקסוואגן bus או בכינוי מעכשיו: באס... נמשיך: את המרחקים העצומים גמענו ביומיים הראשונים ובשאר 8 הימים בעיקר כייפנו. החלוקה הייתה כזאת: 1300 ק"מ ביומיים הראשונים, 200-250 ק"מ ביום בכל יום בימים הבאים ובסה"כ כ- 3500 ק"מ. המיקוד בימים הבאים הוא בנוף, בטבע, ובאטרקציות. המלצות נאספו מכל חבר , מכר וסתם כאלה שפגשתי במהלך החודשיים האחרונים. מפות נלקחו מחברת הדרכים הדרום אפריקאית:AA . והציר על עצירותיו תוכנן במשך זמן. הבסיס לתכנון היה: רכב לנסיעה (כאמור באס...), טיסה חזרה (שהרי נהיה עייפים ולמי יש כוח לנהוג אח"כ), מקומות לינה (מיוחדים ועליהם נספר בהמשך) ולבסוף ועל הרובד הזה: השמורות, קטעי הנוף, האטרקציות, הדרכים המיוחדות. השיקול של טיסה הלוך, נסיעה בצירי "הכיף" וטיסה חזרה , ירדה מהפרק בשל 2 שיקולים: האחד: המלצות לנסוע דרך הארץ, השנייה: ובכן, לא היו כרטיסי טיסה להלוך כבר בנובמבר... (יעד מבוקש, אמרנו?) הפור נפל: נוסעים. בינתיים, כמו שאומרים בצבא, "צברנו את הכוח": הגר הגיעה אלינו מהארץ ואיתה בילינו ביוהנסבורג, מספר ימים אח"כ הגיעו הילדים מהמחנות (כן באזור הגארדן רוט) ונכנסנו לישורת האחרונה: טיסה הוזמנה, לינות הוזמנו, רכב (באס), הוזמן, מפות יש, המלצות יש. יצאנו לדרך.
Gauteng- Free State
היציאה מיוהנסבורג לוותה בהתרגשות והיכרות.התרגשות מהטיול הצפוי, התרגשות מהנופי הגבעות שגילינו מחוץ ליוהנסבורג. היכרות עם הבאס... אני גיליתי אט אט את יכולות הנסיעה בו, הנוחיות, הכוח והיכולת לשייט מרחקים עצומים בלי להניד עפעף (בוכנה?). הילדים גילו את כל האפשרויות, היתרונות והחסרונות בכל אחד מהמושבים (מאחור- לבד או במושב האמצעי עם הגר, מאחור עם אחד האחים במשחק קלפים ואז האח השני עם הגר וכמובן המלחמה הבלתי פוסקת מי יישב מקדימה ליד הנהג...הקומבינציות היו אף רבות יותר...) בהמשך ובמישורים העצומים, חלקם גילו את יתרונות השינה בבאס... נוסעים. ביום הראשון תכננתי לחצות כ- 600 ק"מ ועד קולסברג תוך עצירה ב- 2 מקומות עיקריים: פרייז ושמורת וויליאם פרטוריוס. שתי המקומות נתגלו כנווה מדבר, לא יותר מכך. פרייז אינה מצדיקה את המוניטין שלה להידמות לפריז על הסיין. למרות נהר יפה המקיף את העיירה המנומנמת אך מטופחת. נהר הכולל גם ספק שירותי רפטינג בתשלום מגוחך. וויתרנו גם כי לא ידענו כמה זמן נסיעה עוד לפנינו וכאמור המטרה ביום זה הייתה לגמוע מרחקים. השמורה הייתה די ריקה מחיות למרות דף הצהרות מהוה שהראה לנו השומר חסר השיניים שנראה מאוד מתלהב שמישהו הגיע למקום ... עם זאת טיפסנו לנקודת התצפית הממוקם על הר באמצע השמורה. הנוף היה מרהיב: סוואנה ענקית, מישורית, עם המון שיחי בוש, אגם מי גשמים ענק שנוצר בעקבות הקמת סכר גדול מאוד ועדר ג'ירפות שהועיל להיראות לנו מהמרחק והגיע לשתות מים. הנוף כאמור- מרהיב ולטעמי היה שווה את הסטייה מהדרך והעצירה. להגיע למקום מיוהנסבורג במיוחד?. נוסעים. ה- free state היא מדינה בה מרוכזים האפריקנרים ואני לא מתכוון לתת עכשיו שיעור בהיסטוריה או משהו כזה, בחוויות עסקינן... מדהים לראות את נופי המישור העצומים. מישורים שלא נגמרים וכביש ישרים כסרגל מתוחים וחוצים אותם. פשוט לא נגמר. בהתחלה הכול היה ירוק, אחר כך הכול צהוב. וישר. מידי פעם התרוממה איזו גבעה ואחר כך מישור. וכביש. ישר. עצרנו פעם פעמיים בפונדקי דרכים מקומיים. לי לא היה ברור מהיכן הם הגיעו לעבוד במקום. בתוך המישורים העצומים ראינו בית פה בית שם. ומידי פעם שלט שהצביע על יישוב עם שם אקזוטי בהמשך- אם רק נפנה. לא פנינו. המשכנו (ישר אמרנו?). אחרי כמה שעות אתה מתחיל להתאהב בנוף המישורי. מתחיל לראות את המיוחד, את החריג. בכיוון הנסיעה שלנו לא היו הרבה מכוניות. מולנו :שיירות. כולם חוזרים מהחופשה ואנחנו בדרך אליה. הדרום אפריקאים יודעים לנפוש. תרבות הדרכים טבועה בהם. ראינו זאת כבר בשיירות. אל רוב המכוניות היו מחוברים בתים ניידים, עגלות ציוד סגורות, סירות מנוע, אופנועים או אופניים ועוד מכל טוב. והכול מתנייד...
גמענו את 480 הק"מ הראשונים ולקראת שעות הערב המוקדמות, בואכה בלומפונטיין התקשרתי לוודא שמחכים לנו עם המגורים בקולסברג (עוד 200 ק"מ) ו... "נפילה" ראשונה, המארחים במלון הדרכים בו הזמנתי מקומות הודיעו לי בטלפון כי השאירו הודעה בנייד שהמלון מלא ואין מקום. ככה. לקוני. אין מקום לויכוח. ועוד עצה הייתה בפיהם, אם אתם באזור בלומפונטין, יש שם המון חדרים להשכרה. אין בעיה. אני רתחתי. הם צדקו. בלומפונטין היא עיירת מעבר. למטיילים זה באמצע הדרך וברור. למקומיים זה ברור. כל בית שני הוא גסט האוס, לודג' או מלון. תבחרו. העיירה בנויה לאירוח של לילה. לא נשארים כאן ליותר מזה. או שאתה בדרך לגארדן רוט (חוף) או שאתה חוזר משם. ואתה עוצר ללינת לילה כאן. המחירים ה הממוצעים הם כ- 150 ללילה לאדם (משהו כמו 90 ₪) אפשר יותר בזול, אפשר יותר יקר. אל תחפש אווירה. זה עיירת מעבר. יש מרכז קניות אחד מודרני (העתק הדבק מכל מרכזי הקניות בעולם) וכמה רחובות לא מעניינים. מרכז מידע מלא בחוברות על האטרקציה המרכזית בעיירה: מקומות אירוח ללילה. הסתובבנו ולבסוף מצאנו חדרים זולים ללילה הראשון.התחלה לא משהו. נסיעה- יפה. אווירה- משהו, משהו.
Free State-Northern Cape-Eastern Cape
יצאנו ליום הנסיעות השני בפיגור של 200 ק"מ בהחלטה נחושה להשלים מרחקים. יצאנו מוקדם. שבע וחצי. את פנינו קידמו הנופים המגוונים של מישורי הענק שלא נגמרים והכבישים הישרים כסרגל. היום אנחנו כבר מומחים ויודעים להבחין בפרטים מרתקים: הר שקצהו צוקים מרתקים, מעברי הרים מעניינים, עדרי בקר וצאן ענקיים, וקברים. הרבה אתרי קבורה לנופלי מלחמת האנגלו-בורים. זה היה איזור המלחמה האחרון והעיקרי. עברנו עיירות כ- עדן בורג, עיירתנו בה הבריזו לנו: קולסברג (לא משהו..), בה התפצל הכביש N1 ועברנו ל- N9. חצינו את מידלבורג ועברנו ל- N10 בואכה העיירה קראדוק. ארוחת צהריים במסעדה ציורית שכללה גם גן פרחים בחצר האחורית. חום שמזכיר את ים המלח ואנשים מסבירי פנים בצורה בלתי רגילה. בעיירה כנסיה גבוהה ויפה מעוצבת בסגנון הולנדי אופייני. קראדוק מסתבר הייתה אתר קרבות ואבן דרך במלחמת האנגלו-בורים. נכנסנו לסופר מרקט המקומי. עוד משהו שהבחנו בו בכל אזורי הנסיעה עד כה שהיו מיושבים באפריקנרים ברובו, הגזענות אינה נכרת כלל. ההפרדה הכה חדה ביוהנסבורג ובערים הגדולות אינה כה ברורה כאן. נוסעים.
מייד אחרי קראדוק הנוף החל להשתנות. התחיל היות גבעי. ירוק יותר. הגענו למער הרים לא רחוק מקראדוק והופ, בבת אחת נחתנו בגן עדן! קריאות ההתפעלות בבאס היו רמות. מכולם! נוף הררי, ירוק מאוד, מיוער, משטחי דשא נקיים זרועים בעצים. עברנו מקיצוניות אחת למשנה. מדהים! התרגלנו לנוף הצחיח והמישורי והמעבר היה כה חד שהופתענו. אפילו בספסל האחורי... המשכנו לנסוע עד מקום שנקרא EDDO בו תכננתי לעצור בשמורת EDDO ELEPHANT PARK וכך עשינו. אומנם השעה הייתה מעט מאוחרת בגלל הנסיעה הארוכה אך נותרו שעתיים לסגירה והחלטנו לטעום. וזה היה טעים! שמורה מקסימה. מלאה בפילים, קודו, איילות, חזירי יבלות, שועלים, ועוד המון חיות. הכול בתוך נוף מיוער משובץ במקווי מים אליו מגיעים הפילים לשתות. השמורה לא גדולה אך מספיקה בהחלט ליום טיול לפחות אם לא יומיים. ראינו המון פילים וחיות אחרות ולהגר זה היה הספארי הראשון. טעימה. השעה כבר 18:30 ואי יוצר קשר עם מקום הלינה הבא.שלא יקרה מה שקרה אתמול. הכול בסדר ומחכים לנו. המקום (מומלץ!): Cape st. Francis bay resort. על מנת להגיע עקפנו את פורט אליזבט על הכביש המהיר (N2), נכנסנו לחושך ולבסוף הגענו. איזה מקום! איזה כיף! הריזורט נמצא בלשון יבשה עליה מגדלור, חוף מדהים מלא גולשים, המון בתי נפש/קיץ המשקיפים על החוף היפהפה הזה, שמורת טבע במקביל ואווירה קיצית. קיבלנו בית משלנו שכלל 3 חדרים, 2 חדרי שירותים ומקלחות, מטבח וסלון. הכול מעוצב חמוד וכיף. כולם רצו להישאר עוד לילה ועוד יום. אבל יש תכנון... היום השני בהחלט היה חוויתי. רובו כאמור בנסיעות אך עם פרטים נוף שהתחלפו באחת, פארק פילים יפה ואתר מנוחה במקום יפהפה. נוסעים.
שמורת הציציקאמה
התחלנו את היום השלישי במזג אוויר נאה. עננים קלים שלא העידו על הצפוי. היום השלישי תוכנן להיות מוקדש לשמורת ואיזור הציציקאמה. באפריקאית: הרבה מים. לקח זמן קצר להבין על מה מדובר... האזור מיוער ביערות גשם, אפוף בערפל בגלל הגובה, וכמעט כל היום ירד גשם דקיק שהרטיב אך לא הפריע. טרופי. האזור מהמם ביופיו. תחנה ראשונה: גשר סטורם ריבר. מסלול ההליכה הוא על מדרכה שנבנתה על הגשר ומובילה אותך מקצה אחד לקצה השני, מעבר בשביל בנוי במיוחד מתחת לגשר וחזרה על הגדה השנייה. הנוף עוצר נשימה. הגשר הוא בגובה אדיר. פרוס מעל ואדי צוקי תלול מאוד. דפנות הוואדי חותכים את ההרים משני צידיו ולעומק. מרהיב. המשכנו משם לסטורם ריבר אדוונצ'ר. פארק גלישות באומגה של שעתיים. נעמה והגר לא רצו להצטרף, הדס יונתן, יואב ואני יצאנו לדרך. הלבישו אותנו בגדים מיוחדים (בגדי גשם) רתמו אותנו ברתמות גלישה, הצטלמנו ויצאנו בלוויית 2 מדריכים. איזו חוויה! מומלץ ביותר. פארק הגלישה הוא אומגות שנמתחו מצד אחד של המצוקים והמפלים של הסטורם ריבר לצידו השני באלכסונים. בהתחלה גלישה קצרה מעל מפל: 71 מטר. יואב והדס פחדו. יונתן יצא לדרך גלש (ואף הגיע בשלום J), הדס אזרה אומץ ויצאה לדרך. יואב גלש עם המדריך ומרגע זה , גלש לבד. הגלישה הבאה 95 מטר מעל מצוק ומגדה אחת לשנייה. הנוף מרהיב מרתק. אנחנו מתחילים להיות מיומנים. עוד גלישה: 127 מטר. הילדים כבר עם בטחון עצמי גבוה ונהנים מכל רגע. גלישה קצרה אך אלכסונית ומהירה של 70 מטר. בלימה מהירה ועוברים לגלישה ארוכה: 150 מטר. הגלישה היא מעל 2 מפלים ולאורך הוואדי. מדהים! הנוף, המהירות, הגובה, מרגש בצורה בלתי רגילה. כאן עצרנו למנוחה, פחיות שתייה נשלפו על ידי המדריכים והתחלנו בטיפוס לראש ההר על מנת לגלוש חזרה. הגלישה הלפני אחרונה: 250 מטר בגובה 70 מטר! הכיוון: חזרה, מול הנפלים, מעל צמרות העצים. מדהים. מכאן עוד גלישונת קצרה של 70 מטר ואנחנו בדרך חזרה. שעתיים חלפו במהירות. ההתרגשות, הנוף. חוויה אדירה. משם המשכנו ל- big tree. כאמור איזור הציציקאמה הוא איזור של יערות גשם. העץ הגדול הוא שמורה בתוך איזור. שמורת יערות גשם. העץ הגדול ממוקם בלב השמורונות. 500 מ' הליכה עד אליו בתוך יער גשם מדהים. העץ, ענק. בן 800 שנה בתוך סבך עם גשם דקיק בלתי פוסק (יער גשם או לא?). מרהיב. מיער הגשם המשכנו למקום שעל שמו נקרא האזור "שמורת הציציקאמה". ציפינו לעוד יער גשם, מה שהיה נכון בהחלה. האזור הררי תלול וירוק מאוד. נכנסנו לשמורה והכביש החל לרדת בפיתולים צפופים כשמצידנו קירות סבך ירוק ותלול. פתאום, בבת אחת, מצד ימין נפתח חלון בסבך העצים והנוף הוציא קריאות התפעלות מכולם ב-באס. גילינו שאנו על ראשי ההרים ומתחתנו נפרס חוף מרהיב. האוקיינוס ההודי. כחול, עצום. המשכנו את הירידה עד לחוף המהמם. השמורה. שמורת הציציקאמה. ההרים האדירים והירוקים יורדים עד קוו המים בתלילות אדירה, מותירים קו חוף צר המאפשר מקום לכביש הגישה. חנינו בגובה מעל קו המים. קריאות ההתפעלות שיצאו מכולנו למראה הדולפינים שתפסו גלים בגלים האדירים ששצפו והתנפצו על החוף לא נפסקו. נמאס לכם לשמוע מרהיב. זה מה שהיה!. לא יכולתי לנתק את כולם מהמקום. המשכנו בכביש הגישה עד לחנייה. בין הסלעים האדירים גילה יונתן משטחי קצף שמותירים הגלים. משטחי קצף ענקיים. המשכנו למסלול הליכה בן 1 ק"מ. המסלול בתוך השמורה נע בתוך יער הגשם על דפנות ההר המצוקי הנושק לים. לאורך כל המסלול מראה האוקיינוס- משגע. עולים, יורדים. מסלול לא קל. הגר איתנו. לא קל לה אבל מתגברת בצורה מעוררת כבוד. כל הכבוד! הגענו לגשר תלוי המחבר בין שני הרים צוקיים. מצד אחד האוקיינוס ומצד שני נהר הנכנס בין שני ההרים. במקום סירה הלוקחת מטיילים המעלה הנהר שמשני צידיו צוקי הענק המכוסים ביערות. ציורי. כמו בסרטים. הצטלמנו, הצטלמנו ובסוף הצטלמנו עוד קצת... המים בנהר ובכל האזור נראים שחורים, אדמדמים. חשבנו שזה זיהום אך מהסבר שקיבלנו עולה כי הגשם שיורד בלי הפסקה מוריד מהעצים חומר הדומה לתה. חומר אדמדם, הנותן למים את צבעם. המים צלולים, נקיים. אין זיהום מים. בכלל המודעות לטבע ושמירתו בדרא"פ מדהימה. ויש על מה לשמור... חזרנו את כל מסלול ההליכה, הגר שוב במאמץ מעורר כבוד! הגענו לרכב ולא רצינו לצאת מהשמורה אך השעה המאוחרת הכריחה אותנו לקבל החלטה לנסוע ולמצוא את מקום הלינה של הלילה. החלטנו שמחר חוזרים. לפחות למסלול ההליכה הארוך לאורך החוף ועד המפל. נסענו. מקום הלינה ללילה זה היה בית קיץ בחווה לגידול פרחים. כדי להגיע למקום נדרשנו לנסוע בדרך בוצית ארוכה עד לחווה. בעלי החווה קיבלו את פנינו. בירור קצר העלה כי הם אפריקנרים מפורט אליזבט שהחווה בבעלותם. הבעל פרופסור למדעי החיים, שטיפוח החווה היה תחביבו לפני שפרש והפך אותו לעיסוקו העיקרי לצד אירוח אנשים כמונו, מטיילים. המקום, מרהיב! שטחי מדשאות גדולים ומטופחים, פרחים בכל מקום, אגם פרטי והבית, עתיק אך שמור היטב, בנוי מאבן ועץ. מקום עם אווירה (והמחיר: תענוג... זול!) מיוחד מאוד.
עוד קצת ציציקמה, פלטנבורג ביי וקנייזנה
חזרנו. לשמורה. מזג האוויר הטרופי- ערפילי גשום, לא אפשר לנו להיכנס למסלול אותו רצינו לעשות. המשכנו. מהכביש הראשי ירדנו על פי המלצת ה- information centre האיזורי לשמורת הטבע "עמק הטבע" או באנגלית nature's valley tsitsikama. מילה על מרכזי המידע האיזוריים. שווים. נותנים מידע מעולה על האיזור ועל מה הכי שווה לראות בו. איך להגיע הכי מהר לכל מקום וחינם. שירות מעולה,אדיב ויעיל. עוד מנפלאות התיירות הדרום אפריקאית. המלצה חמה: להיכנס בכל איזור למרכז המידע המקומי/איזורי. צריך להיזהר לא להגיע אחרי שעות העבודה: דרום אפריקה: הכל נגמר ב- 17:00 לפעמים אפילו לפני. "שמורת עמק הטבע": הירידה, מדהימה- תלולה, מיוערת ביערות גשם וכמו בשמורת הציציקאמה גם כאן, נגלה נוף קסומים מבעד ליערות המדהימים: נהר גדול ורחב מתפתל אל חוף לבן וים כחול ומדהים. כאמור הכל מגבהו מאוד וטובל בירוק של יער. המשכנו את הירידה עד לחוף. טפטף קלות והחלטנו שמטיילים עד למים. דיונות חול של חוף ים ולאגונה מהממת עם בתים הפזורים סביבה. הבנים החליטו שזהו, הם ראו מספיק נוף ועכשיו כל מה שהם רוצים זה לשחות. נכנסו לאוקיינוס ההודי שאמור להיות חם (הוא לא) תפסו גלים וההנאה אדירה. טיילנו לאורך החוף הענק, פתוח, נקי והיפה הזה שאלי נשפכים ההרים הירוקים עם הלאגונה הכה מרשימה עד החזרה לרכב. הטיפוס מחוץ לעמק יפה לא פחות. לבנים כל מה שחשוב היה הוא העובדה שסוף סוף הגיעו לים בו יכלו לשחות. אנחנו בלב הגארדן רוט. מגיעים לקצה איזור הציציקאמה ולאחד האטרקציות המרכזיות בו (חוץ מהשמורה המדהימה כמובן). גשר קיורמסבורג או גשר הציציקאמה כמו שהוא מוכר לכולם. הגשר הוא בעצם הכביש המהיר ה- N2. מתחתיו מסלול הליכה מהמם. הגשר הוא הגדול ביותר והגבוה ביותר בחצי הכדור הדרומי. הוא מתוח בין שני הרים תלולים ומצוקיים ומתחתיו נהר (שבקושי רואים בגלל הגובה העצום). הגשר מפורסם בגלל הבאנג'י ממנו קופצים והוא נחשב לגבוה בעולם. התפתח ויכוח עם הדס שרצתה/לא רצתה לעשות את הבאנג'י. לאחר שעתיים ויכוח, הגענו לפשרה שהיא ואני עושים את הבאנג'י אך בדחייה מסוימת עד שתהיה שלמה עם העניין לחלוטין. פשרה שהרגיעה את הרוחות ונתנה זמן, לחשוב, לשקול ולהחליט מאוחר יותר...
נוסעים. לא רחוק משם נכנסנו לאחת האטרקציות היפות באזור. המקום נקרא ארץ הקופים (monkeyland sanctuary) ולידו יש את ציפורי גן עדן (bird's of eden) וכן את המרכז לרכיבה על פילים (elephant sanctuary). למעשה מדובר במרכזי שיקום לקופים ופילים. המרכזים אוספים קופים שהיו בשבי בעליהם,קרקסים, בעלים פרטיים שמאסו בהם או שהקופים נשכו אותם, ומשקמים אותם על ידי הרגלה שלהם לחיי טבע בשמורה גדולה ויפה. הסיור כולל סיור לימודי המלמד על שלבי ההחזרה שלהם לטבע, המינים השונים והכל בתוך שמורה יפהפיה, ירוקה ומיוערת להפליא. המדריך שליווה אותנו רחש כבוד גדול לקופים הרבים מסביבנו ונזהר לא להפריע למהלך התקין של חייהם במקום. והיו הרבה קופים. מהמון סוגים ולאו דווקא מאפריקה. אנשים טובים שעושים מעשה אצילי- אין ספק. דילגנו על שמורת הציפורים ונכנסנו לפילים. אותו דבר" פילים שהיו בסכנה או נזנחו או שבעליהם רצו להיפטר מהם, נלקחו לשיקום. הסיור- לימודי וכלל בתוספת תשלום רכיבה על הפילים. הסיור ממש מהנה והילדים למדו רבות, הרכיבה- יקרה ולא ממש שווה, למרות שיונן ויואב ממש התרגשו ונהנו מהרכיבה. כבר אחה"צ והחלטנו שנוסעים. מרחק קצר ואנחנו בפלטנבורג ביי. עיירת חוף בגארדן רוט. מקום הנ ופש המועדף על יהודי דרום אפריקה. אומרים שאם אתה רוצה לפגוש את יהודי דרום אפריקה בכלל ויוהנסבורג בפרט, כל מה שאתה צריך לעשות זה להיכנס למלון הגדול על חוף הים, כולם שם... בכל מקרה עצרנו בלשכת המודיעים המקומית (היתה סגורה עקב השעה) והגענו לחוף הים. הזמנו שייט למחר היום לראות לווייתנים ודולפינים ונכנסנו לחוף המרהיב במקום. כמובן שפגשנו את מנהלת ביה"ס של הרצליה מקייפטאון ומשפחתה... בן אחד שלה היה בחדר עם יונתן ויואב במחנה הבונים והבן השני עם הדס באותו מחנה. לא ידעתי... בכל מקרה הדס, יונתן ויואב נכנסו לים לתפוס גלים (גבוהים, חלקים – כמו בסרטים) ואנחנו פתחנו בשיחה קלה עם המשפחה החביבה. הים משגע וכולל כמה חופי גלישה לתחרויות גלישה מקצועיות. הגלים גבוהים אך הים אינו מסוכן או סוחף. כל האזור מצדיק את השם שלו כאזור נופש מועדף. חופים ענקיים, לבנים נקיים ויפים, יערות שנשפכים לים ומפרצונים רבים. ציור. התחיל להתקרר וערב והחלטנו למצוא את מקום הלינה ללילה. התקלחו על החוף, קצת מגבות ויאללה נוסעים. נסיעה קצרה ואנחנו בקנייזנה. העיר והלגונה. העיר יושבת מסביב ללגונה ענקית הפתוחה לים במעבר המאפשר מעבר סירה/יאכטה. חיפשנו ומצאנו את מקום הלינה שלנו: סולט לייק ריבר לודג. מומלץ. 4 דירות (2 למעלה, 2 למטה) מעץ ואבן היושבים על מיני לאגונה. בריכה קטנה, קיאק פרטי, חדרים, מטבח, סלון- והכל פתוח, חדש יחסית ויפה. יצאנו בלילה לווטרפרונט, הטיילת שהמרינה של נייזנה לארוחת ערב והלילה עבר במהירות ובנעימות. מחר: פלטנבורג ביי וקנייזנה, פשוט יש כל כך הרבה מה לראות ולעשות שחייבים עוד יום.
קנייזנה ופלטנבורג ביי (כן, עוד יום...)
בוקר. שבע בבוקר. כולם עוד ישנים חוץ ממני שמנסה לתעד את קורות היום שחלף ויונתן ויואב שרק התעוררו. התעוררו ומייד קמו על הרגליים ורצו החוצה. הם רוצים לשוט על קאנו בלאגונה הקטנה מחוץ ל"צימר" שלנו. סחבנו את הקאנו אך אני חששתי, בוץ טובעני, קאנו לא בדיוק צעיר וסתם לא בא לי על בארדק ולכלוך. הם ויתרו עם הבטחה לשוט אחה"צ עם החזרה מיום הטיול (כן עוד לילה בקנייזנה). התארגנות מהירה ויצאנו מהצימר. נסענו לעיר (2 דקות), הצטיידנו במוצרים לארוחת בוקר ונסענו (עוד 7 דקות) לקנייזנה הד'ס. קנייזנה היא עיר השוכנת לאורך ומעל לאגונה ענקית הפתוחה בקצה לאוקיינוס ההודי. הפתח הוא שני הרים צוקיים ענקיים שביניהם מיצר המחבר את האוקיינוס ללאגונה (חצי כינרת). עלינו לראש אחד ההרים לתצפית מרהיבה על המיצר, הלאגונה והאוקיינוס. מדהים! מול הדבר היפה הזה ישבנו לארוחת בוקר משפחתית: לחם חם, גבינות, יוגורט ופירות והמון התפעלות ונפעמות מהנוף המרהיב הפרוס לעיננו. לא למרב הפלא יש עשירים שיש להם בתים במקום הזה. ואילו בתים! כולם משקיפים לנוף המדהים, חיים טובים. ארזנו את שאריות ארוחת הבוקר עלינו על ה"באס" ונסענו לפלטנבורג ביי. יום לפני כן הזמנו "ספארי אוקיינוס". הגענו ממש בדקה האחרונה לקבלת התדרוך, ללבישת חגורות ההצלה ולעלייה לסירה הגדולה שהכילה אותנו ועוד 12 משתתפים. עולים לסירה על החוף וטרקטור חזק ומהיר דוחף את כל הכבודה הזו במהירות לתוך הים, הכניסה לים מלווה במכה חזקה שהפתיעה את כל היושבים על הסירה, גם סוג של חוויה. כל הרעיון של ספארי אוקיינוס, הוא שהסקיפר לוקח את הסירה למקומות בו הוא יודע היכן נמצאים יצורי הים המאכלסים את האיזור. הפלגנו למושבת כלבי ים. הנוף מהסירה מרהיב ויפה. הים כחול עמוק, דומה לצבע שלו באיזור אילת. אגב, לאחר יומיים של גשם, השמש חזרה להאיר לנו פנים ומזג האוויר היה נאה וחם. מושבת כלבי הים התגלתה כמושבה פעילה מאוד עם אלפי כלבי ים ששחו סביבנו, ליד החוף והיו עסוקים בדיג, עלייה וירידה מהחוף כמו גם השתובבות בין הגלים. ממש יפה. לאחר כחצי שעה במקום המשכנו בהפלגה כאשר הסקיפר מכוונת את הסירה לריכוזי שחפים והיו המון שחפים, המון... ההשערה היתה שהיכן שהשחפים נמצאים, שם יש דיג שנעשה על ידי לוויתנים או דולפינים. עברנו שני ריכוזים של אלפי שחפים אך כלום. חשוב לזכור וזאת גם אמרו לנו, שזו אינה עונת הלוויתנים. הללו מגיעים לחופים אלה בין ספטמבר למאי. אנחנו בינואר... בכל מקרה, קיווינו ללוויתן טועה. הסירה המשיכה להפליג והים החל לעלות, גלים גבוהים יותר. הגענו לאזור הדולפינים, הקיפו אותנו מכל הכיוונים, קפצו, השתובבו בין הגלים ובעיקר דגו להם דגים. לידם וביניהם דגו גם להקות שחפים, וכלבי ים בודדים. במקום הזה הסירה נעמדה והטלטלה בין הגלים הגבוהים. נעמה והדס קיבלו בחילה קשה ולא יכלו לעמוד על הרגליים. חצי שעה נוספת שלהרגשה לא נעימה ויצאנו חזרה לדרך. שטנו במהירות די גבוהה שהקלה על ההרגשה של נעמה והדס. החוף נפרס לפנינו, רצועות חוף באורך עשרות קלומטרים, נקיים, לבנים, יפים וללא כל הגבלות, גדרות או "יזמים" השומרים על נקיון החוף שלא שלהם תמורת תשלום כניסה. במספר איזורים לאורך החוף זרועים בתים קטנים, בתי נופש. רוח הגיעה מהחוף ונשאה איתה חול דק שהצליף על פנינו ואנו במרחק של כמה מאות מטרים מהחוף. המרחק לחוף המוצא שלנו הלך והתקצר ואחרי חצי שעה נוספת הגענו לחוף. החוויה של הירידה לחוף חזרה על עצמה גם כאן (אין מעגן שהסירה יכולה להיקשר אליו, רק חוף ים עם חול), הסקיפר האיצה את הסירה למהירות גבוהה, כולם התבקשו להחזיק חזק והסירה פשוט צברה מהירות ועלתה במהירות על החוף, נגררה מעט ועצרה בגלל החיכוך. צווחות ההנאה והפחד עלו מכל כיוון בסירה. ירדנו מהסירה רועדים, נעמה והדס, עם הרגשה לא נעימה והבנים והגר עם חיוך. הספארי היה נחמד, חווית שיט וגם מספר לא קטן של חיות וחבל שלא ראינו לוויתנים, אבל מראש גם הוזהרנו שזו לא העונה. מומלץ רק לבעלי קיבה חזקה שאינם סובלים ממחלת ים. לבדוק את גובה הגלים ולא לאכול כלום לפני היציאה לים. החוף כל כך יפה בפלטנבורג ביי שהחלטנו להישאר. שעת אחרי הצהריים המוקדמות כבר איתנו והבנים, הדס ואני הלכנו לתפוס גלים. הים חלק, הגלים גבוהים מאוד וחלקים ובקלות תופסים כאן גלים גבוהים מאוד ובמהירות רבה מאוד. נעמה והגר על החוף. שעה וחצי ואנחנו בשעות אחה"צ המאוחרות. התארגנו במהירות, נסענו חזרה לקנייזנה, מקלחת, החלפת בגדים ויצאנו לעיר לארוחת צהריים/ערב. משם חזרה ל"צימר". יונתן ויואב רצו לשוט בקאנו (שוב) אך למרבה האכזבה וההפתעה, מפלס המים בלאגונה ירד לשפל מהמם, לא היו מים... מסתבר שהלאגונה הקטנה הצמודה לצימר שלנו,קשורה לים, וכאשר יש שפל בים, המים יורדים גם כאן. הם כמובן לא וויתרו ונכנסו לבריכה הצמודה לצימר עם משהו שנראה כמו גלשן ישיבה קטן. השתובבו להם במים, שיחקו קריקט בעוד, הגר, נעמה, הדס ואני מדברים, קוראים, ונהנים מהלאגונה, הילדים, הבריכה והשקיעה הנהדרת. מכאן ומשם כבר שעת לילה והתארגנות לוקחת זמן. התארגנו. מחר נוסעים לשמורת הווילדרנס (wilderness).
שמורת הווילדרנס wilderness
אגמים, לאגונות, כביש בין אגמים ולאגונות לבין האוקיינוס וחופים.
שייט בקאנו במעלה הנהר השחור וטרק עד המפל וחזרה. צימר לגדות לאגונה יפהפיה.
ושוב יצאנו אל הדרך... השם ווילדרנס מצית את הדימיון וחוץ מהמלצות לא יודעים הרבה. עצרנו במודיעין האיזורי להמלצות. ההמלצות היו חד משמעיות: שייט בקאנו בנהר השחור ומסלול הליכה עד למפל בשמורת הווילדרנס. אה, כן, וחזרה... משם מומלצים החופים המשגעים. המליצו? אנחנו איתם. נכנסנו לשמורה. שכרנו קאנו, התחלקנו לזוגות ויאללה לדרך. הגר לא רצתה להצטרף והייתה צריכה מנוחה. נשארה במקום המוצא. קאנו אחד נעמה ויונתן וקאנו שני הדס, יואב ואני. התחלנו לחתור. הנהר בצבע שחור בגלל מי הגשם האוספים את החומר מהעלים ביערות. למעשה המים זכים ונקיים, הצבע נראה כמו תה כהה... הנהר התפתל לו בין הרים בגובה עצום. עצרנו אחרי מרחק מסוים להתרעננות יואב, יונתן והדס מייד קפצו לנהר, לשחייה והתרעננות. הם מאוד ספונטאניים ועושים מה שכיף להם. המשכנו לחתור (למעשה במורד הנהר...) ואחרי כשעה הגענו לקצה שם משאירים את הקאנו. התחלנו את ההליכה לכיוון המפל. נאמר לנו שזה במרחק 2 ק"מ. המפה בתוך היער הראתה 3.5 ק"מ. לכיוון אחד. המסלול, יפה ועובר בכל מיני מקומות גבוהים ולעיתים אף מסוכנים. המפל, איו מרשים במיוחד אבל כאמור המסלול יפה. כל הדרך הדס ויואב שרו שירים ממלך הג'ונגל וכמובן שירי מחנה ממחנה הקיץ של הבונים, מה שהעביר את הדרך במהירות חזרה לקאנו. השייט חזרה (במעלה הנהר) כבר לא היה קל. כולם עייפים. 2 ק"מ בנהר, 3.5 ק"מ הליכה וכל זה חזרה מביא אותנו ל- 11 ק"מ משולבים. לא קל בחום אך מאוד מגוון. עצרנו שוב להתרעננות בשחייה בנהר. וסוף סוף הגענו לחוף. עולים על הבאס וממשיכים. שמורת הווילדרנס היא כביש שמצידו האחד אגמים, לאגונות ואיזור ירוק ופורה ומצידו השני חופי אוקיינוס חוליים הפרוסים למרחקים עצומים. הכביש מוגבה מעל שני הצדדים ומאפשר תצפית מרהיבה לשני הצדדים. המשכנו לארוחת צהריים- ערב מאוחרת וחיפוש אחרי מקום הלינה. מסתבר שאנחנו לא רחוק. הקוטג' הוא על שפת אחת הלאגונות. נקי, יפה, מסודר עם בעל בית חביב מאוד שטרח סביבנו בלי סוף. הנוף כאמור- משגע. ארוחת בוקר כפרית ומאוד עשירה ויוצאים ליום הבא:
מערות קאנגו ומעבר הרים מטורף
היום האחרון באיזור הגארדן רוט והתכנון הוא לצמצם מרחק עד קייפטאון תוך עצירה באזור אוצרן. יצאנו לדרך, עברנו את ג'ורג'- העיר בקצה הגארדן רוט, תוך ויתור על מוזיאון הרכבת. פנינו לכיוון אוצרן ובעצם עזבנו את איזור קוו החוף והתחלנו לטפס לכיוון ההרים. העלייה מרהיבה והגובה עצום. לאחר מעבר הרים בנקודה מסוימת בעצם נכנסנו למישור ועמקים בפאתי ה- קארו (KAROO) תחילתו של מדבר. האזור הוא איזור חקלאי שהחקלאות העיקרית שלו הוא גידול בנות יענה. מכאן גם מספר חוות העוסקות בספורט האזורי: רכיבה על בנות יענה. נכנסנו לחווה כזאת. יונתן ויואב הביעו עניין מסוים לרכב על יען וכל המשפחה ליוותה אותם. האופן בו לכדו את היען הייתה אכזרית מה שקומם את הדס ונעמה והם הביעו את מורת רוחם מכך שזוהי בעצם התעללות בחיות, יונתן ויואב נבהלו מהחיה וויתרנו על העניין. המשכנו עד אוצרן ונכנסנו לחוות נמרים ותנינים. הדס, עדיין בעמדתה שאין להתעלל בחיות לא נכנסה ונעמה כתמיכה נשארה איתה. מסתבר שלא מדובר בגן חיות אלא במרכז שיקום לחיות פגועות או זנוחות... החווה מאוד מטופחת והליווי עם ההסברים מאוד מקצועי. החיות, כמונו, סבל מהחום הכבד (42 מעלות בצל) ולא בדיוק שתפו פעולה עם המדריך. עדיין החווה ממש יפה ושווה עצירה. המשכנו. הבאס שלנו כבר מאוד מלוכלך מרוב חול ושאר "מרעין בישין" שהכנסנו אחרי שבוע של כניסות ויציאות ממנו. נסענו למערות קאנגו. מערות נטיפים עם חללים אדירים. מאוד מרשימות. הילדים כבר בקצה גבול הסבלנות שלהם ועם עומס חוויות לא ממש התעניינו, לא כך נעמה והגר. אני התרשמתי מאוד מהמערות- מהחללים העצומים ומהמגוון הגדול של נטיפים וזקיפים בתוך המערה. כל הכניסה למערה מאוד "תיירותית" ומזמינה , עם מרכז מזכרות, אוכל ומנוחה. ארוחת צהריים וצריך לצאת לדרך לכיוון קייפטאון. השעה" 15:30. עולים לבאס, מתניעים ומגלים הבהוב חשוד מכוון מנורת הדלק. הבהוב שנכבה מייד. התלבטנו מאיזה דרך לנסוע: חזרה עד ג'ורג' ושם על ה- N2 עד קייפטאון או אם אנחנו כבר כאן, להמשיך עוד 50 ק"מ עד עיירה מנומנמת בשם פרינס אלברט ומשם עוד 30 ק"מ עד ה- N1 ישירות לקייפטאון. בחרנו באפשרות השנייה. אחרי כ- 10 ק"מ הכביש נגמר בדרך עפר וכניסה לשמורה. נעצרנו. מד הדלק מראה שאין דלק. הנורה כבר לא מהבהבת אלא מראה שאין דלק ורכב עם תיירים יפנים לפנינו. עצרנו אותם ושאלנו כמה שמן עד פרינס אלברט ותחנת הדלק. המבטים המיואשים שלהם והדברים שאמרו לא עודדו אותנו: דרך עפר באורך של 40 ק"מ. שעה וחצי נסיעה ופרינס אלברט זה בסופם מאחורי כל שרשרת ההרים האדירים שנישאו לפנינו. מה עושים? החלטתי להמשיך. התחלנו לטפס. השביל, צר מאוד ועולה בתלילות ובפיתולים מדהימים. מצד אחד הנוף מהמם ביופיו בגלל הגובה הרב, מצד שני הבאס מתקשה להיאחז בקרקע ולהתקדם, ומצד שלישי: אין דלק. 20 ק"מ עלינו עד לנקודה העליונה ביותר בהרים עם שלט קטן אך בנקודה מרהיבה: die top. מרהיבה כיוון שמשני הצדדים נוף מהמם בגלל הגובה. מצד אחד הירידות הצפויות לנו ומצד שני העליות בהן עלינו והעמקים מהם באנו. נוף בלי סוף... בשלב הזה החשש שבאס ייעצר בגלל חוסר בדלק הפך לחשש כבד. זיהיתי רכב לפניו וניסיתי להיצמד אליו למקרה שניעצר... הירידות תלולות מאוד, בדרך עפר וחייבו אותי לנסוע במהירות של 30-40 קמ"ש. כיבינו את המזגן על מנת לחסוך בדלק. החום-אימים. כל הדרך נסעתי בהילוך שני עם קלאצ' לחוץ על מנת להימנע משימוש במנוע, והבלמים עבדו שעות נוספות. המדהים בכל העניין הוא שאם במהלך הטיול פרו מידי פעם וויכוחים בין הילדים על מי יושב היכן בבאס, כאן לא נאמרה מילת תלונה אחת. כולם הרגישו בבעיה ושתפו פעולה בצורה מעוררת כבוד. המשכנו להתגלגל במורדות ההרים בתוך נוף עוצר נשימה. מדברי, צוקי, גדול בצורה שקשה לתאר. 20 ק"מ כאלה. עוד לא אבדה תקוותנו להגיע לתחנת דלק. והבאס- נוסע!. הגענו לכביש ונסענו בעקבות השילוט לפרינס אלברט. איך לומר? לא בדיוק עיר בירה. מה עיר בירה? לא בדיוק עיר? מה עיר? לא בדיוק עיירה? מה עיירה? סתם בתים באמצע מדבר הקארו הלוהט. אבל יש תחנת דלק. מסכנה כזאת כמו בסרטים. הצילה אותנו! תדלקנו. התנענו. הפעלנו מזגנים במלוא העוצמה ויצאנו לדרך. כל הסיפור לקח כשעה (מעבר ההרים האדיר הזה) ואנו בדרך ל-N1. עלינו על הכביש המהיר ונסענו בלב ה- קארו (מדבר ה-KAROO), כביש חד גוני ודי משעמם. כעבור כשעתיים וחצי חצינו עוד מעבר הרים גדול וכאן הנוף השתנה באחת: עמקים פוריים וכרמי ענבים מכל כיוון ועד היכן שהעין יכולה לראות. כאן כבר הנוף החל להיות מעניין ואנחנו עייפים. הגענו אחרי עוד שעה וחצי לקייפטאון וללדרמנים. משה ובוקי קיבלו את פנינו בסבר פנים יפות. הילדים היו ממש מאושרים לראות אותם בעיקר אחרי המחנה. ארוחה טעימה שבוקי הכינה, מקלחת ולמיטות. כולם היו כבר לגמרי הרוגים מעייפות. מחר: קייפטאון וכף התקווה הטובה.
סיגנל היל וארץ היין
היום התחיל כמתוכנן, נסענו לסיגנל היל. הגבעה המשקיפה על הים והעיר מעל קייפטאון. הדס רצתה ים. יונתן גיבה ויואב, יואב תמיד רוצה לים... תצפית מהסיגנל היל חושפת את המיוחדות של קייפטאון. כבר על סיגנל היל הצטברו עננים נמוכים שהחלו לעטוף את הר השולחן ו- lion's head. עדיין בהיר אך העננים מתחילים לכסות את הנוף. התכנון היה לרדת לאיזו חוף הבולדרים, לראות פינגווינים, להמשיך ל-hout bay ומשם לכף התקווה הטובה ולחזור דרך סיימונס טאון והצד "ההודי" של כף התקווה הטובה. בקיצור להקיף את הכף בכיף... מייד אחרי שירדנו מההר העננים התרבו. בחוף הקרוב כבר העננים כיסו לגמרי את השמיים. יואב ניסה להיכנס למים וקפא. רץ החוצה ועדכן את יונתן והדס. הצעתי וכולם הסכימו לשנות את התוכנית (לראשונה בטיול זה) ולעשות את דרך היין היום ומחר בתקווה שמזג האוויר ישתנה, לחזור לתוכנית המקורית. נוסעים. עלינו על הבאס וכיוונו את פנינו ל-wine rout. בכל מקום באזור השילוט הוא "ארץ היין". בחרנו לנסוע ישירות ל"פרנצ'הוק". דרך היין דומה עד זהה בנוף לפרובנס בצרפת. אזור גבעי, עמקים ירוקים, נהרות ונחלים ואגמים וכרמים ככל שהעין יכולה לראות. הגענו לפרנצ'הוק. הכל שמות צרפתיים הכתובים באנגלית. שמות הכרמים ושנות ייסודם מצביע על הותיקות של היקבים. 1869 ושנים כאלה. יקבים "מקיר לקיר" לצד שמות היקבים, שם סוג הענבים בהם מתמחים: שמפיין, בורדו, שמוני ועוד... שמות בעלי היקבים: צרפתיים לכל דבר ועניין. העיירה פרנצ'הוק: "הפינה הצרפתית" היא עיירה יפהפייה. מוקפת הרים נישאים, לבנה וכמו נלקחה מציור. העיירה פרוסה לאורך רחוב מרכזי אחד, מאוד תיירותי ויפה. הכול מעוצב בשלמות: המבנים,הבתים אפילו הנוף. ישבנו לצהריים במסעדה ...איטלקית (ישראלים, במסעדה איטלקית, בעיירה צרפתית בדרום אפריקה). טיילנו ברגל ברחוב המרכזי והמשכנו לטייל ברכב בין הכרמים. כל העניין הביא אותנו לשעות אחה"צ המאוחרות. נסענו חזרה לבית הלדרמנים בקייפטאון ולמנוחה לפני היציאה בערב. התוכניות השתבשו לטובה כאשר הגיעו כל השליחים הצעירים אשר אך זה חזרו מטיול שלהם בדרך הלווייתנים (whale track). הילדים שמחו והתרגשו מאוד לפגוש את מדריכיהם הישראלים ממחנה הבונים. ישבנו ,קשקשנו, ציידנו אותם במפות והמלצות ל"גארדן רוט" לאחר שעדכנו שתוכניתם לעלות בגארדן רוט לדרבן ואח"כ ליוהנסבורג. הזמנו אותם לבקר אותנו ביוהנסבורג. הילדים הלכו לישון ושמנו את סרט הפולחן "מבצע סבתא". יונתן ויואב שמעו את המוסיקה ועלו מייד . הם מכירים את הסרט והוא גם סרט פולחן שלהם. הערב הסתיים מאוחר מאוד ונשארנו נעמה, בוקי, משה ואני לדיון וויכוח אידיאולוגי ותפיסתי לגבי מה צריכה להיות ההתייחסות לאותם בוגרי תנועת הבונים הדוגלים בהתנגחות בממסד הציוני הקיים בדרא"פ וב"פוסט ציונות". מינוחים שמעצם הגדרתם הם בעייתיים בעיניי. הדיון נמשך עד לשעות הקטנות של הלילה אך היה מרתק ומעניין.
שמורת הר השולחן, כף התקווה הטובה, פינגווינים וארוחה לא ממומשת
ההחלטה מאמש להחליף ימים בשל מזג האוויר השתלמה. מזג האוויר היה מושלם. שמש. שמיים נקיים ללא עננים. ללא רוח. תנאי הכרחי לעלות לשמורת הר השולחן. העלייה ברכבל, מרהיבה. הנוף מושלם. תא הרכבל מצויד במנגנון המאפשר לכל מי שעומד בתוך הרכבל לראות את הנוף ב- 360 מעלות באמצעות סיבוב פנים הקרון. כך כולם רואים את הנוף מכל הזוויות. שמורת הר השולחן היא אחת היפות ביותר שראיתי. נעמה, הגר והילדים קראו קריאות התפעלות על ההר עצמו. מדהים ביופיו. השמורה היא שרשרת הרים ולא הר אחד. מצד אחד נפרסת קייפטאון ומכל צד האוקיינוס האטלנטי על חופיו התכולים בהירים, האוקיינוס ההודי על חופיו הכחולים כהים. צמחייה ייחודית לגובה הרבה ושבילי טיול מסודרים ונוחים כמו שרק הדרום אפריקאים יכולים לסדר. יום שלם על ההר הוא בהחלט חוויה ששווה. לנו היו רק שעתיים. בהחלט לא מספיק. ירדנו ברכבל והספקנו להציץ ולקנא בסנפלינגאים הגולשים מההר, ובמטפסי ההרים המטפסים אל ההר. אני חייב לציין כי בביקוריי הקודמים בקייפטאון, הצפייה על ההר "מבחוץ" עושה לו עוול. הוא מרשים אך רחוק מלהרשים כמו הטיול עליו! עם ההגעה למטה גילינו תור ענק של ממתינים לעלות להר. מה זה ענק, ענק. התמזל מזלנו כנראה... המשכנו את הנסיעה לכיוון הוט ביי. הרעיון היה להקיף את קייפ פניסואלה. הקייפ היא מכלול ההרים והמפרצים המרכיבים את שמורת הר השולחן וכף התקווה הטובה. הנסיעה- כשעתיים ללא עצירות. ואנחנו עצרנו, בכל מקום יפה. לנו זה לקח יום שלם. עברנו את הוט ביי ונכנסנו לכביש האגרה המרהיב הצופה למפרץ. הכביש חצוב בסלע ובגובה כך שבכל מקום יש נקודת עצירה לתצפית על הנוף המרהיב. הילדים מאחור, עסוקים במי אמר למי ומה לא נראו מתענינים במיוחד ולמען האמת קשה להאשים אותם לאור כמות החוויות שהם צברו וצוברים במהלך הטיול הגדול שלנו ובכל יום. לטענת הדס היא ראתה כל כך הרבה מפרצים וחופים מהגובה הזה שזה מבחינת "עוד מפרץ". הרבה יותר מעניין לה לדבר ולהתעסק עם האחים בבאס. גם זה בסדר... המשכנו לאורך החופים עד לכף התקווה הטובה. הנקודה שחשבנו שהיא הדרומית היותר בגלובוס ויונתן מעיון במפת העולם על הקיר אצל בוקי ומשה גילה שאינה כזאת וכי ארגנטינה הרבה יותר דרומית וקורבה לקוטב הדרומי. בכל מקרה נתנו לכף התקווה הטובה את הכבוד המגיע לה... עלינו למגדלור בראש הכף ונהננו מהנוף המרהיב של שתי האוקיינוסים מהנקודה הדרומית ביותר באפריקה כמו גם משלט המצביע לכיוון ירושלים עם השם והמרחק עד אליה. ירדנו ברכבל לתחנת המוצא מתחת למגדלור והמשכנו לכיוון חוף הבולדרים ומושבת הפינגווינים. אגב וחשוב, 2 כרטיסים שהוזילו לנו את הטיול והקלו עלינו את החיים במהלך הטיול הגדול: כרטיס ווילד (wild) וכרטיס AA. הראשון הוא מנוי לכניסה לכל שמורות הטבע בדרא"פ ועלה לנו 330 ראנד לשנה. באמצעותו נחסכו כל עלויות הכניסה לכל השמורות והפארקים. חיסכון עצום. השני (AA), איפשר לנו לקבל מידע, הכוונה והכי חשוב, מפות לכל מקום אליו נסענו. שירות דרכים מעולה שחסך המון זמן והתלבטויות. בכלל, דרא"פ בנויה לתיור. חפשו מדריך טיולים בעברית, לא תמצאו. באחריות. אבל סעו לכל פינה בדרא"פ ותגלו שמערכת הכבישים קלה להתמצאות ומובילה בקלות לכל מקום גם במרחקים עצומים. בכל אזור יש את מרכז המידע המקומי (information) המרכז לך את כל המקומות השווים לביקור, הדרך להגיע אליהם, עלויות ומפות מקומיות. בחינם. על הרובד הזה תוסיפו את AA על המפות הגדולות והמפורטות שלו וכיסתם כל חלקת אדמה ברחבי דרא"פ. ככה צריך לעשות דברים. בכל מקרה, הגענו למושבת הפינגווינים בסיימונס טאון (כניסה לשמורה בחינם לנו בעלי כרטיס הווילד...). המוני פינגווינים מקסימים שגרמו לנו לחפש ולהינות מהם דוגרים, חופרים קינים בחול, רצים מתנדנדים כשיכורים, נכנסים בקפיצה למים ויוצאים מעדנות. יונתן ויואב הורידו את כפכפי הקרוקס שלהם, ועמדו עליהם עם הברכיים כך נוצרו להם רגליים קצרות. על הברכיים הלבישו את הקרוקס והתחיל להתנדנד כפינגווינים. העוברים והשבים כולל השומר של השמורה, התפוצצו מצחוק. מה זה התפוצצו? נקרעו מצחוק! תלונות קשות החלו להישמע מכיוונו של יואב לגבי ארוחת צהריים, השעה כבר 16:00 ועוד לא אכל כלום. הדס הצטרפה ולאחר חיפוש קצר מצאנו מסעדה תאילנדית טעימה מאוד (או שסתם היינו רעבים מאוד?). עוד נסיעה קצרה ויפה דרך קונסטנטיה ואנחנו כבר בשעות הערב בקייפטאון. מקלחת, ארוחת ערב והשעה 20:00. הילדים התיישבו לראות סרט ואנחנו יצאנו קצת להתאוורר בווטרפרונט, הנמל שהפך למרכז הבילוי של קייפטאון, עם בוקי, משה, ליאור וורוניקה.
יום לימוד גלישה משפחתיחבל"ז! איזו חוויה!!! הדס, יונתן, יואב ואני יצאנו ללמוד לגלוש. במפרץ שמול קייפטאון. באוקיינוס האטלנטי (טעות קשה- המים קפואים!). הגענו למשרד בקייפטאון. תדרוך קצר ועולים על פולקסוואגן-שנות השישים הגוררת אחריה עגלת ציוד עם כל טוב: חליפות גלישה, גלשנים, אוכל. הקפנו בנסיעה את מפרץ קייפטאון עד חוף שנקרא big bay. פורקים את הציוד וג'ימס, מדריך הגלישה מסביר לנו את התיאוריה בקצרה. תרגול על החוף ואחרי 15 דקות אנחנו במים. מתחילים בגלים הנמוכים, הקצרים. חצי שעה אחרי נפילות ועוד נפילות, יונתן תופס את הגל הראשון ומרגע זה תופס בעצם כל גל עליו הוא עולה. מספר דקות אחריו, יואב מתחיל לתפוס גלים. אני מתנדנד קשות אבל בסוף תופס שני גלים. הדס במצב דומה לשלי. המים קפואים, מה זה קפואים? קפואים כאילו יצאו מהמקפיא. משהו כמו 8-10 מעלות. החליפות מגינות על חלקי הגוף העיקריים אך כפות הידיים וכפות הרגליים כאילו אינם שייכים לנו יותר. אינם חלק מהגוף. במקביל השמש קופחת. ניגודים קיצוניים של חום וקור. שעתיים של גלישה ואנו יורדים להפסקת צהריים. ארוחות ארוזות מהחברה המארגנת (downhill adventures) ומנוחה קצרה ויואב והדס כבר קצרי רוח לחזור למים. התחלנו את העניין בשעה 10:00 בבוקר והגענו לשעה 16:00 כשכולם גולשים, יונתן ויואב ממש טוב והדס ואני ברמה בינונית. כולנו תשושים ברמה שחבל על הזמן. אין כוח להוציא את הגלשנים מהמים, בטח לא להוריד את החליפות, לשטוף אותן. איכשהו הגענו לוואן ונפלנו שדודים. הגענו לקייפטאון והילדים מורעבים והרוגים מעייפות. נכנסתי להאכיל אותם. טרפו הכל ומייד לבית הלדרמנים. מקלחת ויושבים לראות את הסרט של הגלישה... יום מדהים. כולנו שזופים-שרופים, עייפים בטירוף. נגמר. תם ונשלם הטיול הגדול.
Ofer DahanGauteng- Free State
היציאה מיוהנסבורג לוותה בהתרגשות והיכרות.התרגשות מהטיול הצפוי, התרגשות מהנופי הגבעות שגילינו מחוץ ליוהנסבורג. היכרות עם הבאס... אני גיליתי אט אט את יכולות הנסיעה בו, הנוחיות, הכוח והיכולת לשייט מרחקים עצומים בלי להניד עפעף (בוכנה?). הילדים גילו את כל האפשרויות, היתרונות והחסרונות בכל אחד מהמושבים (מאחור- לבד או במושב האמצעי עם הגר, מאחור עם אחד האחים במשחק קלפים ואז האח השני עם הגר וכמובן המלחמה הבלתי פוסקת מי יישב מקדימה ליד הנהג...הקומבינציות היו אף רבות יותר...) בהמשך ובמישורים העצומים, חלקם גילו את יתרונות השינה בבאס... נוסעים. ביום הראשון תכננתי לחצות כ- 600 ק"מ ועד קולסברג תוך עצירה ב- 2 מקומות עיקריים: פרייז ושמורת וויליאם פרטוריוס. שתי המקומות נתגלו כנווה מדבר, לא יותר מכך. פרייז אינה מצדיקה את המוניטין שלה להידמות לפריז על הסיין. למרות נהר יפה המקיף את העיירה המנומנמת אך מטופחת. נהר הכולל גם ספק שירותי רפטינג בתשלום מגוחך. וויתרנו גם כי לא ידענו כמה זמן נסיעה עוד לפנינו וכאמור המטרה ביום זה הייתה לגמוע מרחקים. השמורה הייתה די ריקה מחיות למרות דף הצהרות מהוה שהראה לנו השומר חסר השיניים שנראה מאוד מתלהב שמישהו הגיע למקום ... עם זאת טיפסנו לנקודת התצפית הממוקם על הר באמצע השמורה. הנוף היה מרהיב: סוואנה ענקית, מישורית, עם המון שיחי בוש, אגם מי גשמים ענק שנוצר בעקבות הקמת סכר גדול מאוד ועדר ג'ירפות שהועיל להיראות לנו מהמרחק והגיע לשתות מים. הנוף כאמור- מרהיב ולטעמי היה שווה את הסטייה מהדרך והעצירה. להגיע למקום מיוהנסבורג במיוחד?. נוסעים. ה- free state היא מדינה בה מרוכזים האפריקנרים ואני לא מתכוון לתת עכשיו שיעור בהיסטוריה או משהו כזה, בחוויות עסקינן... מדהים לראות את נופי המישור העצומים. מישורים שלא נגמרים וכביש ישרים כסרגל מתוחים וחוצים אותם. פשוט לא נגמר. בהתחלה הכול היה ירוק, אחר כך הכול צהוב. וישר. מידי פעם התרוממה איזו גבעה ואחר כך מישור. וכביש. ישר. עצרנו פעם פעמיים בפונדקי דרכים מקומיים. לי לא היה ברור מהיכן הם הגיעו לעבוד במקום. בתוך המישורים העצומים ראינו בית פה בית שם. ומידי פעם שלט שהצביע על יישוב עם שם אקזוטי בהמשך- אם רק נפנה. לא פנינו. המשכנו (ישר אמרנו?). אחרי כמה שעות אתה מתחיל להתאהב בנוף המישורי. מתחיל לראות את המיוחד, את החריג. בכיוון הנסיעה שלנו לא היו הרבה מכוניות. מולנו :שיירות. כולם חוזרים מהחופשה ואנחנו בדרך אליה. הדרום אפריקאים יודעים לנפוש. תרבות הדרכים טבועה בהם. ראינו זאת כבר בשיירות. אל רוב המכוניות היו מחוברים בתים ניידים, עגלות ציוד סגורות, סירות מנוע, אופנועים או אופניים ועוד מכל טוב. והכול מתנייד...
גמענו את 480 הק"מ הראשונים ולקראת שעות הערב המוקדמות, בואכה בלומפונטיין התקשרתי לוודא שמחכים לנו עם המגורים בקולסברג (עוד 200 ק"מ) ו... "נפילה" ראשונה, המארחים במלון הדרכים בו הזמנתי מקומות הודיעו לי בטלפון כי השאירו הודעה בנייד שהמלון מלא ואין מקום. ככה. לקוני. אין מקום לויכוח. ועוד עצה הייתה בפיהם, אם אתם באזור בלומפונטין, יש שם המון חדרים להשכרה. אין בעיה. אני רתחתי. הם צדקו. בלומפונטין היא עיירת מעבר. למטיילים זה באמצע הדרך וברור. למקומיים זה ברור. כל בית שני הוא גסט האוס, לודג' או מלון. תבחרו. העיירה בנויה לאירוח של לילה. לא נשארים כאן ליותר מזה. או שאתה בדרך לגארדן רוט (חוף) או שאתה חוזר משם. ואתה עוצר ללינת לילה כאן. המחירים ה הממוצעים הם כ- 150 ללילה לאדם (משהו כמו 90 ₪) אפשר יותר בזול, אפשר יותר יקר. אל תחפש אווירה. זה עיירת מעבר. יש מרכז קניות אחד מודרני (העתק הדבק מכל מרכזי הקניות בעולם) וכמה רחובות לא מעניינים. מרכז מידע מלא בחוברות על האטרקציה המרכזית בעיירה: מקומות אירוח ללילה. הסתובבנו ולבסוף מצאנו חדרים זולים ללילה הראשון.התחלה לא משהו. נסיעה- יפה. אווירה- משהו, משהו.
Free State-Northern Cape-Eastern Cape
יצאנו ליום הנסיעות השני בפיגור של 200 ק"מ בהחלטה נחושה להשלים מרחקים. יצאנו מוקדם. שבע וחצי. את פנינו קידמו הנופים המגוונים של מישורי הענק שלא נגמרים והכבישים הישרים כסרגל. היום אנחנו כבר מומחים ויודעים להבחין בפרטים מרתקים: הר שקצהו צוקים מרתקים, מעברי הרים מעניינים, עדרי בקר וצאן ענקיים, וקברים. הרבה אתרי קבורה לנופלי מלחמת האנגלו-בורים. זה היה איזור המלחמה האחרון והעיקרי. עברנו עיירות כ- עדן בורג, עיירתנו בה הבריזו לנו: קולסברג (לא משהו..), בה התפצל הכביש N1 ועברנו ל- N9. חצינו את מידלבורג ועברנו ל- N10 בואכה העיירה קראדוק. ארוחת צהריים במסעדה ציורית שכללה גם גן פרחים בחצר האחורית. חום שמזכיר את ים המלח ואנשים מסבירי פנים בצורה בלתי רגילה. בעיירה כנסיה גבוהה ויפה מעוצבת בסגנון הולנדי אופייני. קראדוק מסתבר הייתה אתר קרבות ואבן דרך במלחמת האנגלו-בורים. נכנסנו לסופר מרקט המקומי. עוד משהו שהבחנו בו בכל אזורי הנסיעה עד כה שהיו מיושבים באפריקנרים ברובו, הגזענות אינה נכרת כלל. ההפרדה הכה חדה ביוהנסבורג ובערים הגדולות אינה כה ברורה כאן. נוסעים.
מייד אחרי קראדוק הנוף החל להשתנות. התחיל היות גבעי. ירוק יותר. הגענו למער הרים לא רחוק מקראדוק והופ, בבת אחת נחתנו בגן עדן! קריאות ההתפעלות בבאס היו רמות. מכולם! נוף הררי, ירוק מאוד, מיוער, משטחי דשא נקיים זרועים בעצים. עברנו מקיצוניות אחת למשנה. מדהים! התרגלנו לנוף הצחיח והמישורי והמעבר היה כה חד שהופתענו. אפילו בספסל האחורי... המשכנו לנסוע עד מקום שנקרא EDDO בו תכננתי לעצור בשמורת EDDO ELEPHANT PARK וכך עשינו. אומנם השעה הייתה מעט מאוחרת בגלל הנסיעה הארוכה אך נותרו שעתיים לסגירה והחלטנו לטעום. וזה היה טעים! שמורה מקסימה. מלאה בפילים, קודו, איילות, חזירי יבלות, שועלים, ועוד המון חיות. הכול בתוך נוף מיוער משובץ במקווי מים אליו מגיעים הפילים לשתות. השמורה לא גדולה אך מספיקה בהחלט ליום טיול לפחות אם לא יומיים. ראינו המון פילים וחיות אחרות ולהגר זה היה הספארי הראשון. טעימה. השעה כבר 18:30 ואי יוצר קשר עם מקום הלינה הבא.שלא יקרה מה שקרה אתמול. הכול בסדר ומחכים לנו. המקום (מומלץ!): Cape st. Francis bay resort. על מנת להגיע עקפנו את פורט אליזבט על הכביש המהיר (N2), נכנסנו לחושך ולבסוף הגענו. איזה מקום! איזה כיף! הריזורט נמצא בלשון יבשה עליה מגדלור, חוף מדהים מלא גולשים, המון בתי נפש/קיץ המשקיפים על החוף היפהפה הזה, שמורת טבע במקביל ואווירה קיצית. קיבלנו בית משלנו שכלל 3 חדרים, 2 חדרי שירותים ומקלחות, מטבח וסלון. הכול מעוצב חמוד וכיף. כולם רצו להישאר עוד לילה ועוד יום. אבל יש תכנון... היום השני בהחלט היה חוויתי. רובו כאמור בנסיעות אך עם פרטים נוף שהתחלפו באחת, פארק פילים יפה ואתר מנוחה במקום יפהפה. נוסעים.
שמורת הציציקאמה
התחלנו את היום השלישי במזג אוויר נאה. עננים קלים שלא העידו על הצפוי. היום השלישי תוכנן להיות מוקדש לשמורת ואיזור הציציקאמה. באפריקאית: הרבה מים. לקח זמן קצר להבין על מה מדובר... האזור מיוער ביערות גשם, אפוף בערפל בגלל הגובה, וכמעט כל היום ירד גשם דקיק שהרטיב אך לא הפריע. טרופי. האזור מהמם ביופיו. תחנה ראשונה: גשר סטורם ריבר. מסלול ההליכה הוא על מדרכה שנבנתה על הגשר ומובילה אותך מקצה אחד לקצה השני, מעבר בשביל בנוי במיוחד מתחת לגשר וחזרה על הגדה השנייה. הנוף עוצר נשימה. הגשר הוא בגובה אדיר. פרוס מעל ואדי צוקי תלול מאוד. דפנות הוואדי חותכים את ההרים משני צידיו ולעומק. מרהיב. המשכנו משם לסטורם ריבר אדוונצ'ר. פארק גלישות באומגה של שעתיים. נעמה והגר לא רצו להצטרף, הדס יונתן, יואב ואני יצאנו לדרך. הלבישו אותנו בגדים מיוחדים (בגדי גשם) רתמו אותנו ברתמות גלישה, הצטלמנו ויצאנו בלוויית 2 מדריכים. איזו חוויה! מומלץ ביותר. פארק הגלישה הוא אומגות שנמתחו מצד אחד של המצוקים והמפלים של הסטורם ריבר לצידו השני באלכסונים. בהתחלה גלישה קצרה מעל מפל: 71 מטר. יואב והדס פחדו. יונתן יצא לדרך גלש (ואף הגיע בשלום J), הדס אזרה אומץ ויצאה לדרך. יואב גלש עם המדריך ומרגע זה , גלש לבד. הגלישה הבאה 95 מטר מעל מצוק ומגדה אחת לשנייה. הנוף מרהיב מרתק. אנחנו מתחילים להיות מיומנים. עוד גלישה: 127 מטר. הילדים כבר עם בטחון עצמי גבוה ונהנים מכל רגע. גלישה קצרה אך אלכסונית ומהירה של 70 מטר. בלימה מהירה ועוברים לגלישה ארוכה: 150 מטר. הגלישה היא מעל 2 מפלים ולאורך הוואדי. מדהים! הנוף, המהירות, הגובה, מרגש בצורה בלתי רגילה. כאן עצרנו למנוחה, פחיות שתייה נשלפו על ידי המדריכים והתחלנו בטיפוס לראש ההר על מנת לגלוש חזרה. הגלישה הלפני אחרונה: 250 מטר בגובה 70 מטר! הכיוון: חזרה, מול הנפלים, מעל צמרות העצים. מדהים. מכאן עוד גלישונת קצרה של 70 מטר ואנחנו בדרך חזרה. שעתיים חלפו במהירות. ההתרגשות, הנוף. חוויה אדירה. משם המשכנו ל- big tree. כאמור איזור הציציקאמה הוא איזור של יערות גשם. העץ הגדול הוא שמורה בתוך איזור. שמורת יערות גשם. העץ הגדול ממוקם בלב השמורונות. 500 מ' הליכה עד אליו בתוך יער גשם מדהים. העץ, ענק. בן 800 שנה בתוך סבך עם גשם דקיק בלתי פוסק (יער גשם או לא?). מרהיב. מיער הגשם המשכנו למקום שעל שמו נקרא האזור "שמורת הציציקאמה". ציפינו לעוד יער גשם, מה שהיה נכון בהחלה. האזור הררי תלול וירוק מאוד. נכנסנו לשמורה והכביש החל לרדת בפיתולים צפופים כשמצידנו קירות סבך ירוק ותלול. פתאום, בבת אחת, מצד ימין נפתח חלון בסבך העצים והנוף הוציא קריאות התפעלות מכולם ב-באס. גילינו שאנו על ראשי ההרים ומתחתנו נפרס חוף מרהיב. האוקיינוס ההודי. כחול, עצום. המשכנו את הירידה עד לחוף המהמם. השמורה. שמורת הציציקאמה. ההרים האדירים והירוקים יורדים עד קוו המים בתלילות אדירה, מותירים קו חוף צר המאפשר מקום לכביש הגישה. חנינו בגובה מעל קו המים. קריאות ההתפעלות שיצאו מכולנו למראה הדולפינים שתפסו גלים בגלים האדירים ששצפו והתנפצו על החוף לא נפסקו. נמאס לכם לשמוע מרהיב. זה מה שהיה!. לא יכולתי לנתק את כולם מהמקום. המשכנו בכביש הגישה עד לחנייה. בין הסלעים האדירים גילה יונתן משטחי קצף שמותירים הגלים. משטחי קצף ענקיים. המשכנו למסלול הליכה בן 1 ק"מ. המסלול בתוך השמורה נע בתוך יער הגשם על דפנות ההר המצוקי הנושק לים. לאורך כל המסלול מראה האוקיינוס- משגע. עולים, יורדים. מסלול לא קל. הגר איתנו. לא קל לה אבל מתגברת בצורה מעוררת כבוד. כל הכבוד! הגענו לגשר תלוי המחבר בין שני הרים צוקיים. מצד אחד האוקיינוס ומצד שני נהר הנכנס בין שני ההרים. במקום סירה הלוקחת מטיילים המעלה הנהר שמשני צידיו צוקי הענק המכוסים ביערות. ציורי. כמו בסרטים. הצטלמנו, הצטלמנו ובסוף הצטלמנו עוד קצת... המים בנהר ובכל האזור נראים שחורים, אדמדמים. חשבנו שזה זיהום אך מהסבר שקיבלנו עולה כי הגשם שיורד בלי הפסקה מוריד מהעצים חומר הדומה לתה. חומר אדמדם, הנותן למים את צבעם. המים צלולים, נקיים. אין זיהום מים. בכלל המודעות לטבע ושמירתו בדרא"פ מדהימה. ויש על מה לשמור... חזרנו את כל מסלול ההליכה, הגר שוב במאמץ מעורר כבוד! הגענו לרכב ולא רצינו לצאת מהשמורה אך השעה המאוחרת הכריחה אותנו לקבל החלטה לנסוע ולמצוא את מקום הלינה של הלילה. החלטנו שמחר חוזרים. לפחות למסלול ההליכה הארוך לאורך החוף ועד המפל. נסענו. מקום הלינה ללילה זה היה בית קיץ בחווה לגידול פרחים. כדי להגיע למקום נדרשנו לנסוע בדרך בוצית ארוכה עד לחווה. בעלי החווה קיבלו את פנינו. בירור קצר העלה כי הם אפריקנרים מפורט אליזבט שהחווה בבעלותם. הבעל פרופסור למדעי החיים, שטיפוח החווה היה תחביבו לפני שפרש והפך אותו לעיסוקו העיקרי לצד אירוח אנשים כמונו, מטיילים. המקום, מרהיב! שטחי מדשאות גדולים ומטופחים, פרחים בכל מקום, אגם פרטי והבית, עתיק אך שמור היטב, בנוי מאבן ועץ. מקום עם אווירה (והמחיר: תענוג... זול!) מיוחד מאוד.
עוד קצת ציציקמה, פלטנבורג ביי וקנייזנה
חזרנו. לשמורה. מזג האוויר הטרופי- ערפילי גשום, לא אפשר לנו להיכנס למסלול אותו רצינו לעשות. המשכנו. מהכביש הראשי ירדנו על פי המלצת ה- information centre האיזורי לשמורת הטבע "עמק הטבע" או באנגלית nature's valley tsitsikama. מילה על מרכזי המידע האיזוריים. שווים. נותנים מידע מעולה על האיזור ועל מה הכי שווה לראות בו. איך להגיע הכי מהר לכל מקום וחינם. שירות מעולה,אדיב ויעיל. עוד מנפלאות התיירות הדרום אפריקאית. המלצה חמה: להיכנס בכל איזור למרכז המידע המקומי/איזורי. צריך להיזהר לא להגיע אחרי שעות העבודה: דרום אפריקה: הכל נגמר ב- 17:00 לפעמים אפילו לפני. "שמורת עמק הטבע": הירידה, מדהימה- תלולה, מיוערת ביערות גשם וכמו בשמורת הציציקאמה גם כאן, נגלה נוף קסומים מבעד ליערות המדהימים: נהר גדול ורחב מתפתל אל חוף לבן וים כחול ומדהים. כאמור הכל מגבהו מאוד וטובל בירוק של יער. המשכנו את הירידה עד לחוף. טפטף קלות והחלטנו שמטיילים עד למים. דיונות חול של חוף ים ולאגונה מהממת עם בתים הפזורים סביבה. הבנים החליטו שזהו, הם ראו מספיק נוף ועכשיו כל מה שהם רוצים זה לשחות. נכנסו לאוקיינוס ההודי שאמור להיות חם (הוא לא) תפסו גלים וההנאה אדירה. טיילנו לאורך החוף הענק, פתוח, נקי והיפה הזה שאלי נשפכים ההרים הירוקים עם הלאגונה הכה מרשימה עד החזרה לרכב. הטיפוס מחוץ לעמק יפה לא פחות. לבנים כל מה שחשוב היה הוא העובדה שסוף סוף הגיעו לים בו יכלו לשחות. אנחנו בלב הגארדן רוט. מגיעים לקצה איזור הציציקאמה ולאחד האטרקציות המרכזיות בו (חוץ מהשמורה המדהימה כמובן). גשר קיורמסבורג או גשר הציציקאמה כמו שהוא מוכר לכולם. הגשר הוא בעצם הכביש המהיר ה- N2. מתחתיו מסלול הליכה מהמם. הגשר הוא הגדול ביותר והגבוה ביותר בחצי הכדור הדרומי. הוא מתוח בין שני הרים תלולים ומצוקיים ומתחתיו נהר (שבקושי רואים בגלל הגובה העצום). הגשר מפורסם בגלל הבאנג'י ממנו קופצים והוא נחשב לגבוה בעולם. התפתח ויכוח עם הדס שרצתה/לא רצתה לעשות את הבאנג'י. לאחר שעתיים ויכוח, הגענו לפשרה שהיא ואני עושים את הבאנג'י אך בדחייה מסוימת עד שתהיה שלמה עם העניין לחלוטין. פשרה שהרגיעה את הרוחות ונתנה זמן, לחשוב, לשקול ולהחליט מאוחר יותר...
נוסעים. לא רחוק משם נכנסנו לאחת האטרקציות היפות באזור. המקום נקרא ארץ הקופים (monkeyland sanctuary) ולידו יש את ציפורי גן עדן (bird's of eden) וכן את המרכז לרכיבה על פילים (elephant sanctuary). למעשה מדובר במרכזי שיקום לקופים ופילים. המרכזים אוספים קופים שהיו בשבי בעליהם,קרקסים, בעלים פרטיים שמאסו בהם או שהקופים נשכו אותם, ומשקמים אותם על ידי הרגלה שלהם לחיי טבע בשמורה גדולה ויפה. הסיור כולל סיור לימודי המלמד על שלבי ההחזרה שלהם לטבע, המינים השונים והכל בתוך שמורה יפהפיה, ירוקה ומיוערת להפליא. המדריך שליווה אותנו רחש כבוד גדול לקופים הרבים מסביבנו ונזהר לא להפריע למהלך התקין של חייהם במקום. והיו הרבה קופים. מהמון סוגים ולאו דווקא מאפריקה. אנשים טובים שעושים מעשה אצילי- אין ספק. דילגנו על שמורת הציפורים ונכנסנו לפילים. אותו דבר" פילים שהיו בסכנה או נזנחו או שבעליהם רצו להיפטר מהם, נלקחו לשיקום. הסיור- לימודי וכלל בתוספת תשלום רכיבה על הפילים. הסיור ממש מהנה והילדים למדו רבות, הרכיבה- יקרה ולא ממש שווה, למרות שיונן ויואב ממש התרגשו ונהנו מהרכיבה. כבר אחה"צ והחלטנו שנוסעים. מרחק קצר ואנחנו בפלטנבורג ביי. עיירת חוף בגארדן רוט. מקום הנ ופש המועדף על יהודי דרום אפריקה. אומרים שאם אתה רוצה לפגוש את יהודי דרום אפריקה בכלל ויוהנסבורג בפרט, כל מה שאתה צריך לעשות זה להיכנס למלון הגדול על חוף הים, כולם שם... בכל מקרה עצרנו בלשכת המודיעים המקומית (היתה סגורה עקב השעה) והגענו לחוף הים. הזמנו שייט למחר היום לראות לווייתנים ודולפינים ונכנסנו לחוף המרהיב במקום. כמובן שפגשנו את מנהלת ביה"ס של הרצליה מקייפטאון ומשפחתה... בן אחד שלה היה בחדר עם יונתן ויואב במחנה הבונים והבן השני עם הדס באותו מחנה. לא ידעתי... בכל מקרה הדס, יונתן ויואב נכנסו לים לתפוס גלים (גבוהים, חלקים – כמו בסרטים) ואנחנו פתחנו בשיחה קלה עם המשפחה החביבה. הים משגע וכולל כמה חופי גלישה לתחרויות גלישה מקצועיות. הגלים גבוהים אך הים אינו מסוכן או סוחף. כל האזור מצדיק את השם שלו כאזור נופש מועדף. חופים ענקיים, לבנים נקיים ויפים, יערות שנשפכים לים ומפרצונים רבים. ציור. התחיל להתקרר וערב והחלטנו למצוא את מקום הלינה ללילה. התקלחו על החוף, קצת מגבות ויאללה נוסעים. נסיעה קצרה ואנחנו בקנייזנה. העיר והלגונה. העיר יושבת מסביב ללגונה ענקית הפתוחה לים במעבר המאפשר מעבר סירה/יאכטה. חיפשנו ומצאנו את מקום הלינה שלנו: סולט לייק ריבר לודג. מומלץ. 4 דירות (2 למעלה, 2 למטה) מעץ ואבן היושבים על מיני לאגונה. בריכה קטנה, קיאק פרטי, חדרים, מטבח, סלון- והכל פתוח, חדש יחסית ויפה. יצאנו בלילה לווטרפרונט, הטיילת שהמרינה של נייזנה לארוחת ערב והלילה עבר במהירות ובנעימות. מחר: פלטנבורג ביי וקנייזנה, פשוט יש כל כך הרבה מה לראות ולעשות שחייבים עוד יום.
קנייזנה ופלטנבורג ביי (כן, עוד יום...)
בוקר. שבע בבוקר. כולם עוד ישנים חוץ ממני שמנסה לתעד את קורות היום שחלף ויונתן ויואב שרק התעוררו. התעוררו ומייד קמו על הרגליים ורצו החוצה. הם רוצים לשוט על קאנו בלאגונה הקטנה מחוץ ל"צימר" שלנו. סחבנו את הקאנו אך אני חששתי, בוץ טובעני, קאנו לא בדיוק צעיר וסתם לא בא לי על בארדק ולכלוך. הם ויתרו עם הבטחה לשוט אחה"צ עם החזרה מיום הטיול (כן עוד לילה בקנייזנה). התארגנות מהירה ויצאנו מהצימר. נסענו לעיר (2 דקות), הצטיידנו במוצרים לארוחת בוקר ונסענו (עוד 7 דקות) לקנייזנה הד'ס. קנייזנה היא עיר השוכנת לאורך ומעל לאגונה ענקית הפתוחה בקצה לאוקיינוס ההודי. הפתח הוא שני הרים צוקיים ענקיים שביניהם מיצר המחבר את האוקיינוס ללאגונה (חצי כינרת). עלינו לראש אחד ההרים לתצפית מרהיבה על המיצר, הלאגונה והאוקיינוס. מדהים! מול הדבר היפה הזה ישבנו לארוחת בוקר משפחתית: לחם חם, גבינות, יוגורט ופירות והמון התפעלות ונפעמות מהנוף המרהיב הפרוס לעיננו. לא למרב הפלא יש עשירים שיש להם בתים במקום הזה. ואילו בתים! כולם משקיפים לנוף המדהים, חיים טובים. ארזנו את שאריות ארוחת הבוקר עלינו על ה"באס" ונסענו לפלטנבורג ביי. יום לפני כן הזמנו "ספארי אוקיינוס". הגענו ממש בדקה האחרונה לקבלת התדרוך, ללבישת חגורות ההצלה ולעלייה לסירה הגדולה שהכילה אותנו ועוד 12 משתתפים. עולים לסירה על החוף וטרקטור חזק ומהיר דוחף את כל הכבודה הזו במהירות לתוך הים, הכניסה לים מלווה במכה חזקה שהפתיעה את כל היושבים על הסירה, גם סוג של חוויה. כל הרעיון של ספארי אוקיינוס, הוא שהסקיפר לוקח את הסירה למקומות בו הוא יודע היכן נמצאים יצורי הים המאכלסים את האיזור. הפלגנו למושבת כלבי ים. הנוף מהסירה מרהיב ויפה. הים כחול עמוק, דומה לצבע שלו באיזור אילת. אגב, לאחר יומיים של גשם, השמש חזרה להאיר לנו פנים ומזג האוויר היה נאה וחם. מושבת כלבי הים התגלתה כמושבה פעילה מאוד עם אלפי כלבי ים ששחו סביבנו, ליד החוף והיו עסוקים בדיג, עלייה וירידה מהחוף כמו גם השתובבות בין הגלים. ממש יפה. לאחר כחצי שעה במקום המשכנו בהפלגה כאשר הסקיפר מכוונת את הסירה לריכוזי שחפים והיו המון שחפים, המון... ההשערה היתה שהיכן שהשחפים נמצאים, שם יש דיג שנעשה על ידי לוויתנים או דולפינים. עברנו שני ריכוזים של אלפי שחפים אך כלום. חשוב לזכור וזאת גם אמרו לנו, שזו אינה עונת הלוויתנים. הללו מגיעים לחופים אלה בין ספטמבר למאי. אנחנו בינואר... בכל מקרה, קיווינו ללוויתן טועה. הסירה המשיכה להפליג והים החל לעלות, גלים גבוהים יותר. הגענו לאזור הדולפינים, הקיפו אותנו מכל הכיוונים, קפצו, השתובבו בין הגלים ובעיקר דגו להם דגים. לידם וביניהם דגו גם להקות שחפים, וכלבי ים בודדים. במקום הזה הסירה נעמדה והטלטלה בין הגלים הגבוהים. נעמה והדס קיבלו בחילה קשה ולא יכלו לעמוד על הרגליים. חצי שעה נוספת שלהרגשה לא נעימה ויצאנו חזרה לדרך. שטנו במהירות די גבוהה שהקלה על ההרגשה של נעמה והדס. החוף נפרס לפנינו, רצועות חוף באורך עשרות קלומטרים, נקיים, לבנים, יפים וללא כל הגבלות, גדרות או "יזמים" השומרים על נקיון החוף שלא שלהם תמורת תשלום כניסה. במספר איזורים לאורך החוף זרועים בתים קטנים, בתי נופש. רוח הגיעה מהחוף ונשאה איתה חול דק שהצליף על פנינו ואנו במרחק של כמה מאות מטרים מהחוף. המרחק לחוף המוצא שלנו הלך והתקצר ואחרי חצי שעה נוספת הגענו לחוף. החוויה של הירידה לחוף חזרה על עצמה גם כאן (אין מעגן שהסירה יכולה להיקשר אליו, רק חוף ים עם חול), הסקיפר האיצה את הסירה למהירות גבוהה, כולם התבקשו להחזיק חזק והסירה פשוט צברה מהירות ועלתה במהירות על החוף, נגררה מעט ועצרה בגלל החיכוך. צווחות ההנאה והפחד עלו מכל כיוון בסירה. ירדנו מהסירה רועדים, נעמה והדס, עם הרגשה לא נעימה והבנים והגר עם חיוך. הספארי היה נחמד, חווית שיט וגם מספר לא קטן של חיות וחבל שלא ראינו לוויתנים, אבל מראש גם הוזהרנו שזו לא העונה. מומלץ רק לבעלי קיבה חזקה שאינם סובלים ממחלת ים. לבדוק את גובה הגלים ולא לאכול כלום לפני היציאה לים. החוף כל כך יפה בפלטנבורג ביי שהחלטנו להישאר. שעת אחרי הצהריים המוקדמות כבר איתנו והבנים, הדס ואני הלכנו לתפוס גלים. הים חלק, הגלים גבוהים מאוד וחלקים ובקלות תופסים כאן גלים גבוהים מאוד ובמהירות רבה מאוד. נעמה והגר על החוף. שעה וחצי ואנחנו בשעות אחה"צ המאוחרות. התארגנו במהירות, נסענו חזרה לקנייזנה, מקלחת, החלפת בגדים ויצאנו לעיר לארוחת צהריים/ערב. משם חזרה ל"צימר". יונתן ויואב רצו לשוט בקאנו (שוב) אך למרבה האכזבה וההפתעה, מפלס המים בלאגונה ירד לשפל מהמם, לא היו מים... מסתבר שהלאגונה הקטנה הצמודה לצימר שלנו,קשורה לים, וכאשר יש שפל בים, המים יורדים גם כאן. הם כמובן לא וויתרו ונכנסו לבריכה הצמודה לצימר עם משהו שנראה כמו גלשן ישיבה קטן. השתובבו להם במים, שיחקו קריקט בעוד, הגר, נעמה, הדס ואני מדברים, קוראים, ונהנים מהלאגונה, הילדים, הבריכה והשקיעה הנהדרת. מכאן ומשם כבר שעת לילה והתארגנות לוקחת זמן. התארגנו. מחר נוסעים לשמורת הווילדרנס (wilderness).
שמורת הווילדרנס wilderness
אגמים, לאגונות, כביש בין אגמים ולאגונות לבין האוקיינוס וחופים.
שייט בקאנו במעלה הנהר השחור וטרק עד המפל וחזרה. צימר לגדות לאגונה יפהפיה.
ושוב יצאנו אל הדרך... השם ווילדרנס מצית את הדימיון וחוץ מהמלצות לא יודעים הרבה. עצרנו במודיעין האיזורי להמלצות. ההמלצות היו חד משמעיות: שייט בקאנו בנהר השחור ומסלול הליכה עד למפל בשמורת הווילדרנס. אה, כן, וחזרה... משם מומלצים החופים המשגעים. המליצו? אנחנו איתם. נכנסנו לשמורה. שכרנו קאנו, התחלקנו לזוגות ויאללה לדרך. הגר לא רצתה להצטרף והייתה צריכה מנוחה. נשארה במקום המוצא. קאנו אחד נעמה ויונתן וקאנו שני הדס, יואב ואני. התחלנו לחתור. הנהר בצבע שחור בגלל מי הגשם האוספים את החומר מהעלים ביערות. למעשה המים זכים ונקיים, הצבע נראה כמו תה כהה... הנהר התפתל לו בין הרים בגובה עצום. עצרנו אחרי מרחק מסוים להתרעננות יואב, יונתן והדס מייד קפצו לנהר, לשחייה והתרעננות. הם מאוד ספונטאניים ועושים מה שכיף להם. המשכנו לחתור (למעשה במורד הנהר...) ואחרי כשעה הגענו לקצה שם משאירים את הקאנו. התחלנו את ההליכה לכיוון המפל. נאמר לנו שזה במרחק 2 ק"מ. המפה בתוך היער הראתה 3.5 ק"מ. לכיוון אחד. המסלול, יפה ועובר בכל מיני מקומות גבוהים ולעיתים אף מסוכנים. המפל, איו מרשים במיוחד אבל כאמור המסלול יפה. כל הדרך הדס ויואב שרו שירים ממלך הג'ונגל וכמובן שירי מחנה ממחנה הקיץ של הבונים, מה שהעביר את הדרך במהירות חזרה לקאנו. השייט חזרה (במעלה הנהר) כבר לא היה קל. כולם עייפים. 2 ק"מ בנהר, 3.5 ק"מ הליכה וכל זה חזרה מביא אותנו ל- 11 ק"מ משולבים. לא קל בחום אך מאוד מגוון. עצרנו שוב להתרעננות בשחייה בנהר. וסוף סוף הגענו לחוף. עולים על הבאס וממשיכים. שמורת הווילדרנס היא כביש שמצידו האחד אגמים, לאגונות ואיזור ירוק ופורה ומצידו השני חופי אוקיינוס חוליים הפרוסים למרחקים עצומים. הכביש מוגבה מעל שני הצדדים ומאפשר תצפית מרהיבה לשני הצדדים. המשכנו לארוחת צהריים- ערב מאוחרת וחיפוש אחרי מקום הלינה. מסתבר שאנחנו לא רחוק. הקוטג' הוא על שפת אחת הלאגונות. נקי, יפה, מסודר עם בעל בית חביב מאוד שטרח סביבנו בלי סוף. הנוף כאמור- משגע. ארוחת בוקר כפרית ומאוד עשירה ויוצאים ליום הבא:
מערות קאנגו ומעבר הרים מטורף
היום האחרון באיזור הגארדן רוט והתכנון הוא לצמצם מרחק עד קייפטאון תוך עצירה באזור אוצרן. יצאנו לדרך, עברנו את ג'ורג'- העיר בקצה הגארדן רוט, תוך ויתור על מוזיאון הרכבת. פנינו לכיוון אוצרן ובעצם עזבנו את איזור קוו החוף והתחלנו לטפס לכיוון ההרים. העלייה מרהיבה והגובה עצום. לאחר מעבר הרים בנקודה מסוימת בעצם נכנסנו למישור ועמקים בפאתי ה- קארו (KAROO) תחילתו של מדבר. האזור הוא איזור חקלאי שהחקלאות העיקרית שלו הוא גידול בנות יענה. מכאן גם מספר חוות העוסקות בספורט האזורי: רכיבה על בנות יענה. נכנסנו לחווה כזאת. יונתן ויואב הביעו עניין מסוים לרכב על יען וכל המשפחה ליוותה אותם. האופן בו לכדו את היען הייתה אכזרית מה שקומם את הדס ונעמה והם הביעו את מורת רוחם מכך שזוהי בעצם התעללות בחיות, יונתן ויואב נבהלו מהחיה וויתרנו על העניין. המשכנו עד אוצרן ונכנסנו לחוות נמרים ותנינים. הדס, עדיין בעמדתה שאין להתעלל בחיות לא נכנסה ונעמה כתמיכה נשארה איתה. מסתבר שלא מדובר בגן חיות אלא במרכז שיקום לחיות פגועות או זנוחות... החווה מאוד מטופחת והליווי עם ההסברים מאוד מקצועי. החיות, כמונו, סבל מהחום הכבד (42 מעלות בצל) ולא בדיוק שתפו פעולה עם המדריך. עדיין החווה ממש יפה ושווה עצירה. המשכנו. הבאס שלנו כבר מאוד מלוכלך מרוב חול ושאר "מרעין בישין" שהכנסנו אחרי שבוע של כניסות ויציאות ממנו. נסענו למערות קאנגו. מערות נטיפים עם חללים אדירים. מאוד מרשימות. הילדים כבר בקצה גבול הסבלנות שלהם ועם עומס חוויות לא ממש התעניינו, לא כך נעמה והגר. אני התרשמתי מאוד מהמערות- מהחללים העצומים ומהמגוון הגדול של נטיפים וזקיפים בתוך המערה. כל הכניסה למערה מאוד "תיירותית" ומזמינה , עם מרכז מזכרות, אוכל ומנוחה. ארוחת צהריים וצריך לצאת לדרך לכיוון קייפטאון. השעה" 15:30. עולים לבאס, מתניעים ומגלים הבהוב חשוד מכוון מנורת הדלק. הבהוב שנכבה מייד. התלבטנו מאיזה דרך לנסוע: חזרה עד ג'ורג' ושם על ה- N2 עד קייפטאון או אם אנחנו כבר כאן, להמשיך עוד 50 ק"מ עד עיירה מנומנמת בשם פרינס אלברט ומשם עוד 30 ק"מ עד ה- N1 ישירות לקייפטאון. בחרנו באפשרות השנייה. אחרי כ- 10 ק"מ הכביש נגמר בדרך עפר וכניסה לשמורה. נעצרנו. מד הדלק מראה שאין דלק. הנורה כבר לא מהבהבת אלא מראה שאין דלק ורכב עם תיירים יפנים לפנינו. עצרנו אותם ושאלנו כמה שמן עד פרינס אלברט ותחנת הדלק. המבטים המיואשים שלהם והדברים שאמרו לא עודדו אותנו: דרך עפר באורך של 40 ק"מ. שעה וחצי נסיעה ופרינס אלברט זה בסופם מאחורי כל שרשרת ההרים האדירים שנישאו לפנינו. מה עושים? החלטתי להמשיך. התחלנו לטפס. השביל, צר מאוד ועולה בתלילות ובפיתולים מדהימים. מצד אחד הנוף מהמם ביופיו בגלל הגובה הרב, מצד שני הבאס מתקשה להיאחז בקרקע ולהתקדם, ומצד שלישי: אין דלק. 20 ק"מ עלינו עד לנקודה העליונה ביותר בהרים עם שלט קטן אך בנקודה מרהיבה: die top. מרהיבה כיוון שמשני הצדדים נוף מהמם בגלל הגובה. מצד אחד הירידות הצפויות לנו ומצד שני העליות בהן עלינו והעמקים מהם באנו. נוף בלי סוף... בשלב הזה החשש שבאס ייעצר בגלל חוסר בדלק הפך לחשש כבד. זיהיתי רכב לפניו וניסיתי להיצמד אליו למקרה שניעצר... הירידות תלולות מאוד, בדרך עפר וחייבו אותי לנסוע במהירות של 30-40 קמ"ש. כיבינו את המזגן על מנת לחסוך בדלק. החום-אימים. כל הדרך נסעתי בהילוך שני עם קלאצ' לחוץ על מנת להימנע משימוש במנוע, והבלמים עבדו שעות נוספות. המדהים בכל העניין הוא שאם במהלך הטיול פרו מידי פעם וויכוחים בין הילדים על מי יושב היכן בבאס, כאן לא נאמרה מילת תלונה אחת. כולם הרגישו בבעיה ושתפו פעולה בצורה מעוררת כבוד. המשכנו להתגלגל במורדות ההרים בתוך נוף עוצר נשימה. מדברי, צוקי, גדול בצורה שקשה לתאר. 20 ק"מ כאלה. עוד לא אבדה תקוותנו להגיע לתחנת דלק. והבאס- נוסע!. הגענו לכביש ונסענו בעקבות השילוט לפרינס אלברט. איך לומר? לא בדיוק עיר בירה. מה עיר בירה? לא בדיוק עיר? מה עיר? לא בדיוק עיירה? מה עיירה? סתם בתים באמצע מדבר הקארו הלוהט. אבל יש תחנת דלק. מסכנה כזאת כמו בסרטים. הצילה אותנו! תדלקנו. התנענו. הפעלנו מזגנים במלוא העוצמה ויצאנו לדרך. כל הסיפור לקח כשעה (מעבר ההרים האדיר הזה) ואנו בדרך ל-N1. עלינו על הכביש המהיר ונסענו בלב ה- קארו (מדבר ה-KAROO), כביש חד גוני ודי משעמם. כעבור כשעתיים וחצי חצינו עוד מעבר הרים גדול וכאן הנוף השתנה באחת: עמקים פוריים וכרמי ענבים מכל כיוון ועד היכן שהעין יכולה לראות. כאן כבר הנוף החל להיות מעניין ואנחנו עייפים. הגענו אחרי עוד שעה וחצי לקייפטאון וללדרמנים. משה ובוקי קיבלו את פנינו בסבר פנים יפות. הילדים היו ממש מאושרים לראות אותם בעיקר אחרי המחנה. ארוחה טעימה שבוקי הכינה, מקלחת ולמיטות. כולם היו כבר לגמרי הרוגים מעייפות. מחר: קייפטאון וכף התקווה הטובה.
סיגנל היל וארץ היין
היום התחיל כמתוכנן, נסענו לסיגנל היל. הגבעה המשקיפה על הים והעיר מעל קייפטאון. הדס רצתה ים. יונתן גיבה ויואב, יואב תמיד רוצה לים... תצפית מהסיגנל היל חושפת את המיוחדות של קייפטאון. כבר על סיגנל היל הצטברו עננים נמוכים שהחלו לעטוף את הר השולחן ו- lion's head. עדיין בהיר אך העננים מתחילים לכסות את הנוף. התכנון היה לרדת לאיזו חוף הבולדרים, לראות פינגווינים, להמשיך ל-hout bay ומשם לכף התקווה הטובה ולחזור דרך סיימונס טאון והצד "ההודי" של כף התקווה הטובה. בקיצור להקיף את הכף בכיף... מייד אחרי שירדנו מההר העננים התרבו. בחוף הקרוב כבר העננים כיסו לגמרי את השמיים. יואב ניסה להיכנס למים וקפא. רץ החוצה ועדכן את יונתן והדס. הצעתי וכולם הסכימו לשנות את התוכנית (לראשונה בטיול זה) ולעשות את דרך היין היום ומחר בתקווה שמזג האוויר ישתנה, לחזור לתוכנית המקורית. נוסעים. עלינו על הבאס וכיוונו את פנינו ל-wine rout. בכל מקום באזור השילוט הוא "ארץ היין". בחרנו לנסוע ישירות ל"פרנצ'הוק". דרך היין דומה עד זהה בנוף לפרובנס בצרפת. אזור גבעי, עמקים ירוקים, נהרות ונחלים ואגמים וכרמים ככל שהעין יכולה לראות. הגענו לפרנצ'הוק. הכל שמות צרפתיים הכתובים באנגלית. שמות הכרמים ושנות ייסודם מצביע על הותיקות של היקבים. 1869 ושנים כאלה. יקבים "מקיר לקיר" לצד שמות היקבים, שם סוג הענבים בהם מתמחים: שמפיין, בורדו, שמוני ועוד... שמות בעלי היקבים: צרפתיים לכל דבר ועניין. העיירה פרנצ'הוק: "הפינה הצרפתית" היא עיירה יפהפייה. מוקפת הרים נישאים, לבנה וכמו נלקחה מציור. העיירה פרוסה לאורך רחוב מרכזי אחד, מאוד תיירותי ויפה. הכול מעוצב בשלמות: המבנים,הבתים אפילו הנוף. ישבנו לצהריים במסעדה ...איטלקית (ישראלים, במסעדה איטלקית, בעיירה צרפתית בדרום אפריקה). טיילנו ברגל ברחוב המרכזי והמשכנו לטייל ברכב בין הכרמים. כל העניין הביא אותנו לשעות אחה"צ המאוחרות. נסענו חזרה לבית הלדרמנים בקייפטאון ולמנוחה לפני היציאה בערב. התוכניות השתבשו לטובה כאשר הגיעו כל השליחים הצעירים אשר אך זה חזרו מטיול שלהם בדרך הלווייתנים (whale track). הילדים שמחו והתרגשו מאוד לפגוש את מדריכיהם הישראלים ממחנה הבונים. ישבנו ,קשקשנו, ציידנו אותם במפות והמלצות ל"גארדן רוט" לאחר שעדכנו שתוכניתם לעלות בגארדן רוט לדרבן ואח"כ ליוהנסבורג. הזמנו אותם לבקר אותנו ביוהנסבורג. הילדים הלכו לישון ושמנו את סרט הפולחן "מבצע סבתא". יונתן ויואב שמעו את המוסיקה ועלו מייד . הם מכירים את הסרט והוא גם סרט פולחן שלהם. הערב הסתיים מאוחר מאוד ונשארנו נעמה, בוקי, משה ואני לדיון וויכוח אידיאולוגי ותפיסתי לגבי מה צריכה להיות ההתייחסות לאותם בוגרי תנועת הבונים הדוגלים בהתנגחות בממסד הציוני הקיים בדרא"פ וב"פוסט ציונות". מינוחים שמעצם הגדרתם הם בעייתיים בעיניי. הדיון נמשך עד לשעות הקטנות של הלילה אך היה מרתק ומעניין.
שמורת הר השולחן, כף התקווה הטובה, פינגווינים וארוחה לא ממומשת
ההחלטה מאמש להחליף ימים בשל מזג האוויר השתלמה. מזג האוויר היה מושלם. שמש. שמיים נקיים ללא עננים. ללא רוח. תנאי הכרחי לעלות לשמורת הר השולחן. העלייה ברכבל, מרהיבה. הנוף מושלם. תא הרכבל מצויד במנגנון המאפשר לכל מי שעומד בתוך הרכבל לראות את הנוף ב- 360 מעלות באמצעות סיבוב פנים הקרון. כך כולם רואים את הנוף מכל הזוויות. שמורת הר השולחן היא אחת היפות ביותר שראיתי. נעמה, הגר והילדים קראו קריאות התפעלות על ההר עצמו. מדהים ביופיו. השמורה היא שרשרת הרים ולא הר אחד. מצד אחד נפרסת קייפטאון ומכל צד האוקיינוס האטלנטי על חופיו התכולים בהירים, האוקיינוס ההודי על חופיו הכחולים כהים. צמחייה ייחודית לגובה הרבה ושבילי טיול מסודרים ונוחים כמו שרק הדרום אפריקאים יכולים לסדר. יום שלם על ההר הוא בהחלט חוויה ששווה. לנו היו רק שעתיים. בהחלט לא מספיק. ירדנו ברכבל והספקנו להציץ ולקנא בסנפלינגאים הגולשים מההר, ובמטפסי ההרים המטפסים אל ההר. אני חייב לציין כי בביקוריי הקודמים בקייפטאון, הצפייה על ההר "מבחוץ" עושה לו עוול. הוא מרשים אך רחוק מלהרשים כמו הטיול עליו! עם ההגעה למטה גילינו תור ענק של ממתינים לעלות להר. מה זה ענק, ענק. התמזל מזלנו כנראה... המשכנו את הנסיעה לכיוון הוט ביי. הרעיון היה להקיף את קייפ פניסואלה. הקייפ היא מכלול ההרים והמפרצים המרכיבים את שמורת הר השולחן וכף התקווה הטובה. הנסיעה- כשעתיים ללא עצירות. ואנחנו עצרנו, בכל מקום יפה. לנו זה לקח יום שלם. עברנו את הוט ביי ונכנסנו לכביש האגרה המרהיב הצופה למפרץ. הכביש חצוב בסלע ובגובה כך שבכל מקום יש נקודת עצירה לתצפית על הנוף המרהיב. הילדים מאחור, עסוקים במי אמר למי ומה לא נראו מתענינים במיוחד ולמען האמת קשה להאשים אותם לאור כמות החוויות שהם צברו וצוברים במהלך הטיול הגדול שלנו ובכל יום. לטענת הדס היא ראתה כל כך הרבה מפרצים וחופים מהגובה הזה שזה מבחינת "עוד מפרץ". הרבה יותר מעניין לה לדבר ולהתעסק עם האחים בבאס. גם זה בסדר... המשכנו לאורך החופים עד לכף התקווה הטובה. הנקודה שחשבנו שהיא הדרומית היותר בגלובוס ויונתן מעיון במפת העולם על הקיר אצל בוקי ומשה גילה שאינה כזאת וכי ארגנטינה הרבה יותר דרומית וקורבה לקוטב הדרומי. בכל מקרה נתנו לכף התקווה הטובה את הכבוד המגיע לה... עלינו למגדלור בראש הכף ונהננו מהנוף המרהיב של שתי האוקיינוסים מהנקודה הדרומית ביותר באפריקה כמו גם משלט המצביע לכיוון ירושלים עם השם והמרחק עד אליה. ירדנו ברכבל לתחנת המוצא מתחת למגדלור והמשכנו לכיוון חוף הבולדרים ומושבת הפינגווינים. אגב וחשוב, 2 כרטיסים שהוזילו לנו את הטיול והקלו עלינו את החיים במהלך הטיול הגדול: כרטיס ווילד (wild) וכרטיס AA. הראשון הוא מנוי לכניסה לכל שמורות הטבע בדרא"פ ועלה לנו 330 ראנד לשנה. באמצעותו נחסכו כל עלויות הכניסה לכל השמורות והפארקים. חיסכון עצום. השני (AA), איפשר לנו לקבל מידע, הכוונה והכי חשוב, מפות לכל מקום אליו נסענו. שירות דרכים מעולה שחסך המון זמן והתלבטויות. בכלל, דרא"פ בנויה לתיור. חפשו מדריך טיולים בעברית, לא תמצאו. באחריות. אבל סעו לכל פינה בדרא"פ ותגלו שמערכת הכבישים קלה להתמצאות ומובילה בקלות לכל מקום גם במרחקים עצומים. בכל אזור יש את מרכז המידע המקומי (information) המרכז לך את כל המקומות השווים לביקור, הדרך להגיע אליהם, עלויות ומפות מקומיות. בחינם. על הרובד הזה תוסיפו את AA על המפות הגדולות והמפורטות שלו וכיסתם כל חלקת אדמה ברחבי דרא"פ. ככה צריך לעשות דברים. בכל מקרה, הגענו למושבת הפינגווינים בסיימונס טאון (כניסה לשמורה בחינם לנו בעלי כרטיס הווילד...). המוני פינגווינים מקסימים שגרמו לנו לחפש ולהינות מהם דוגרים, חופרים קינים בחול, רצים מתנדנדים כשיכורים, נכנסים בקפיצה למים ויוצאים מעדנות. יונתן ויואב הורידו את כפכפי הקרוקס שלהם, ועמדו עליהם עם הברכיים כך נוצרו להם רגליים קצרות. על הברכיים הלבישו את הקרוקס והתחיל להתנדנד כפינגווינים. העוברים והשבים כולל השומר של השמורה, התפוצצו מצחוק. מה זה התפוצצו? נקרעו מצחוק! תלונות קשות החלו להישמע מכיוונו של יואב לגבי ארוחת צהריים, השעה כבר 16:00 ועוד לא אכל כלום. הדס הצטרפה ולאחר חיפוש קצר מצאנו מסעדה תאילנדית טעימה מאוד (או שסתם היינו רעבים מאוד?). עוד נסיעה קצרה ויפה דרך קונסטנטיה ואנחנו כבר בשעות הערב בקייפטאון. מקלחת, ארוחת ערב והשעה 20:00. הילדים התיישבו לראות סרט ואנחנו יצאנו קצת להתאוורר בווטרפרונט, הנמל שהפך למרכז הבילוי של קייפטאון, עם בוקי, משה, ליאור וורוניקה.
יום לימוד גלישה משפחתיחבל"ז! איזו חוויה!!! הדס, יונתן, יואב ואני יצאנו ללמוד לגלוש. במפרץ שמול קייפטאון. באוקיינוס האטלנטי (טעות קשה- המים קפואים!). הגענו למשרד בקייפטאון. תדרוך קצר ועולים על פולקסוואגן-שנות השישים הגוררת אחריה עגלת ציוד עם כל טוב: חליפות גלישה, גלשנים, אוכל. הקפנו בנסיעה את מפרץ קייפטאון עד חוף שנקרא big bay. פורקים את הציוד וג'ימס, מדריך הגלישה מסביר לנו את התיאוריה בקצרה. תרגול על החוף ואחרי 15 דקות אנחנו במים. מתחילים בגלים הנמוכים, הקצרים. חצי שעה אחרי נפילות ועוד נפילות, יונתן תופס את הגל הראשון ומרגע זה תופס בעצם כל גל עליו הוא עולה. מספר דקות אחריו, יואב מתחיל לתפוס גלים. אני מתנדנד קשות אבל בסוף תופס שני גלים. הדס במצב דומה לשלי. המים קפואים, מה זה קפואים? קפואים כאילו יצאו מהמקפיא. משהו כמו 8-10 מעלות. החליפות מגינות על חלקי הגוף העיקריים אך כפות הידיים וכפות הרגליים כאילו אינם שייכים לנו יותר. אינם חלק מהגוף. במקביל השמש קופחת. ניגודים קיצוניים של חום וקור. שעתיים של גלישה ואנו יורדים להפסקת צהריים. ארוחות ארוזות מהחברה המארגנת (downhill adventures) ומנוחה קצרה ויואב והדס כבר קצרי רוח לחזור למים. התחלנו את העניין בשעה 10:00 בבוקר והגענו לשעה 16:00 כשכולם גולשים, יונתן ויואב ממש טוב והדס ואני ברמה בינונית. כולנו תשושים ברמה שחבל על הזמן. אין כוח להוציא את הגלשנים מהמים, בטח לא להוריד את החליפות, לשטוף אותן. איכשהו הגענו לוואן ונפלנו שדודים. הגענו לקייפטאון והילדים מורעבים והרוגים מעייפות. נכנסתי להאכיל אותם. טרפו הכל ומייד לבית הלדרמנים. מקלחת ויושבים לראות את הסרט של הגלישה... יום מדהים. כולנו שזופים-שרופים, עייפים בטירוף. נגמר. תם ונשלם הטיול הגדול.
World Zionist Organization
Jewish Agency for Israel
Director of Israel Centre
E mail: ofer@beyachad.co.za offerd@jafi.org
Personals:
http://picasaweb.google.com/oferdahan
http://oferdahan.spaces.live.com/
תגובה 1:
ואווו.. זה נשמע כמו מסע וחוויה מדהימה!
הוסף רשומת תגובה