הרעיון עלה לראשונה כשישבנו על תכנון שנתי של הפעילויות לשנת 2007 במסגרת מרכז ישראל והפדרציה. הצעתי להביא בני נוער מישראל שפעלו כמדריכים בתנועת נוער בזמן מלחמת לבנון האחרונה ביישובם ולשתף אותם בטקסי יום הזיכרון ויום העצמאות בקהילה, בתי ספר ותנועות נוער. הרעיון תפס ויצאתי לדרך. הקשר הטבעי נוצר עם שבט "עופר" בכפר ורדים. היישוב שלי. מנחם ראש השבט נדלק על הרעיון והתחיל להריץ אותו אצלו בשבט. המסגרת הארגונית והתקציבית סוכמה: בני הנוער ישלמו על חצי כרטיס, הפדרציה על חצי כרטיס ואני, מרכז ישראל על כל הוצאות האירוח בדרום אפריקה. התאריכים סוכמו- התקופה של יום הזיכרון ויום העצמאות – 2007. המקומות והשותפים התוכניים סוכמו: יוהנסבורג- טקסי הקהילה, בתי הספר ותנועות הנוער. קייפ- טאון אותו דבר. עשינו ניסיון להביא אותם גם לדרבן אך לא צלח. מנחם מצידו שיווק את הרעיון להורים ולבני הנוער וההיענות הייתה גדולה- 25 בני נוער התמודדו על היציאה לדרום אפריקה. תהליך מיון ארוך הביא לבחירה של 6 בני נוער,מדריכים רשג"דים ופעילים מהשבט. רומי, מישל, נועם, ניצן, איילת ורובין- בצוות הנבחר. השישה ישבו לכתוב מערכי שיעור ותכנים לטקסי יום הזיכרון ויום העצמאות. התכנים תורגמו ונשלחו אלינו לדרום אפריקה ממש טרם יציאתם מהארץ.
יום שני ה- 16 לאפריל, שדה התעופה של יוהנסבורג, 6 צופים וראש שבט אחד נחתו מתרגשים אחרי טיסה ארוכה מאוד דרך אתיופיה.
מכאן התחיל המרוץ... קצת לפני הכניסה לתיאור תזכורת קטנה: כ- 4 ימים לפני ההגעה, קימתי שיחת טלפון עם מנחם ויעל- נציגת תנועת הצופים לגבי מבנה הלו"ז שבנינו להם בדרא"פ. יעל טענה שהלו"ז מרווח מידי וכי יש בו חורים רבים מידי. אני טענתי שלא יהיה למדריכים זמן לנשום. אנחנו עכשיו אחרי 5 ימים ונחשו מה? כמו שאמרתי, מרוץ ...
נחיתה, נסיעה ל"ביחד", קבלת פנים חגיגית עם התיקים בצד אולם קבלת הפנים, כיבוד, סיור קצר בבניין והופ אנחנו בחזרה לקראת יום הזיכרון. האמת- החזרה הייתה טראומתית. זו הייתה החזרה הראשונה של כל המשתתפים, דרא"פ וישראלים. הלחץ היה גדול. ומעל לכל אייסלה, מנהלת הפדרציה פחדה שהטקס יחרוג מכללי ה... "טקס" ולא אפשרה לצופים להציג את מה שהכינו. ויכוח, משברון קטן והצופים הציגו את מה שהכינו. למרבית השמחה- הכול (6 קטעים) התקבל! כמובן שהיו הערות ובקשות לשפר את השפה ואופן ההקראה אך הדגשתי בפניה ובפני האחרים כי יש להבין שבני הנוער אחרי טיסה ארוכה מאוד ומאוד מאוד עייפים (ואכן כך הוא).
החזרה הסתיימה מאוחר וההסעות למשפחות המארחות יצאה לדרך. הצופים הגיעו לבתים בשעת ערב מאוחרת ו"נפלו" שדודים. כאן מגיעה מילה טובה הן למארחים- ורד השליחה של נצר, ריצ'רד השליח של הבונים דרור, משפחת אלן, משפחת עמנואל ומשפחת דהן (כן אנחנו...). כולם קיבלו את הצופים בזרועות פתוחות, המון חום, תשומת לב וארוחה טובה. המשפחות המארחות גם קיבלו בהבנה את היציאות המוקדמות מהבתים והחזרות המאוד מאוחרות במושגים דרא"פ למסגרת המשפחתית.
היום השני זימן חוויות חדשות והיה יום מוצלח ביותר שכיסה על ה"טראומה" של החזרה לטקס הקהילתי. את פנינו קיבלה חנה בן משה,רכזת המגמה לעברית בבית הספר התיכון קינג דויד ויקטורי פארק (בית הספר של הדס שלנו). אישה קטנה עם אנרגיות בלתי נדלות. היא קיבלה את הצופים בחום רב, אוריינטציה קצרה והופ להדרכה ופגישות עם בני הנוער בבית הספר. היום היה גדוש פעילויות שהוכנו על ידי הצופים והיה חוויה חיובית ומהנה לכולם. היום הסתיים בסיכום שהצופים ישתתפו בטקס יום הזיכרון הבית ספרי. מבית הספר אצנו רצנו למרכז שנקרא "רוז בנק" ולא זה לא בנק אלא מרכז המורכב מחמישה מרכזי קניות (קניונים) – כל אחד בעל אופי שונה. שעתיים במקום ומשם בריצה מהירה לחזרה נוספת. מאחר ויום זה היה יום ההולדת של יונתן, בני, החלטנו שבערב אנו יוצאים לבילוי על פי בקשתו של יונתן במסעדה מיוחדת מאוד שנקראת "מויו".הזמנו את הצופים, חנה בן משה,הצוות של מרכז ישראל ואת השליחים. הגענו למקום למעלה מ- 20 איש. מנחם והצופים נדהמו מהיופי והעיצוב של האזור כולו- מלרוז ארץ' ומהמסעדה שעוצבה בסגנון אפריקאי. הייחוד במסעדה הוא החוויה הכוללת שהיא והצוות שלה מעניקים לסועד. מעיצוב המסעדה דרך המלצרים שמתכנסים לשיר , לרקוד או לתופף. מארחת השוטפת את הידיים במי ורדים תוך כדי שיר ברכה, מאפרי פנים המאפרים באיפור אפריקאי עדין את הסועדים, מקעקע בחינה המצייר קעקועי חינה בין האורחים ועוד המון אירועים העוטפים אותך בזמן ארוחה. תענוג וחוויה יוצאי דופן. חגגנו ליונתן יום הולדת, המלצרים כולם הגיעו עם תופים והחגיגה הייתה מדהימה. התענוג היה שכולם השתתפו בעניין.
חזרנו לבתים הרוגים מעייפות. כל זה רק כדי לחזור בבוקר מוקדם לבית הספר התיכון קינג דויד לינקספילד לפעולות ומפגשים עם בני הנוער כאן. בית ספר זה הוא הרבה יותר גדול ושמרני מויקטורי פארק ולמרות זאת הפעילות הייתה מוצלחת מאוד. ההנחה שלי שבני נוער יידעו לדבר עם בני נוער אחרים בגובה העיניים וכי המפגש עם הצופים כישראלים ישבור את הקרח- הייתה נכונה. כל המפגשים עד כה עם בני הנוער בבתי הספר היו מוצלחים מאוד.
התכנון אחרי בית הספר היה לקחת את כולם ל"גולד ריף סיטי" פארק שעשועים ענק, גדול מהיורודיסני הבנוי כולו על מכרה זהב ולצידו מוזיאון האפרטהייד. לצערנו החל לרדת גשם (ככה זה כאן- פתאום, גשם) שלא אפשר לממש את התוכנית ולכן בחרנו בתוכנית חלופית ולקחנו את הצופים לשוק האפריקאי של ברומה. הפלא ופלא גם הוא היה סגור בגלל מזג האוויר ונאלצנו להיכנס למרכז איסט גייט. לאחר בילוי של כשעתיים במקום חזרנו ל"ביחד" לחזרה נוספת ומייד לבתי המשפחות הפעם בשעה סבירה שאפשרה את אירוחם של הצופים בצורה מכובדת אולם עדיין מאוחר במושגים דרום אפריקאים.
כמה מילים על השונות בהתנהלות כדי לתת מושג לגבי איך חיים כאן. משפחה דרום אפריקאית יוצאת בבוקר מי לעבודה ומי לבית הספר בשעה 07:30. הילדים חוזרים (מי עם הנהג ומי עם ההסעה או אחד ההורים) בשעה 16:00 לאחר חוגי בית הספר וכ"ו. ההורים חוזרים מהעבודה בשעה 17:00 ומכאן מתחילים חיי המשפחה. ארוחת ערב בשעה 17:30(הארוחה העיקרית של היום) וזמן משפחה. לא נהוג להתקשר אחרי שעה 21:00 שזה זמן השכבת הילדים וזמן פרטי של ההורים. מכאן נגזרים חיי העסקים של הדרום אפריקאים: כל העסקים, מרכזי הקניות למעט מוקדי הבילוי (סרטים,מסעדות וכ"ו) נסגרים בחמש. לא מזמן ראינו שלט פרסום ענק ליד אחד ממרכזי הקניות (אגב הקניונים כאן הם ענקיים, מפוארים בצורה שאי אפשר לתאר) האומר: "במיוחד לינשופי הלילה, החלטנו להאריך את שעות המסחר. החנויות בקניון יהיו פתוחות עד 18:00" ... מבינים? (-:
יום חמישי ואנחנו ביום שתוכנן כולו לטיולים ובלויים.
אז לקחתי את ה"בני", בני הוא רכב מוזר עם 10 מקומות, קומפקטי ונורא ישן אבל מאוד שימושי, ונסענו למקום שנקרא "לסדי". לסדי הוא מרכז תרבותי המתאר במפגש הכולל סיפורים ,שירים וריקודים את ההיסטוריה והתרבות הדרום אפריקאים. חוויה מיוחדת. לממש מכורים לעניין מציע הכפר אפשרות לינה בבקתות שבטיות דרום אפריקאיות מקוריות. הביקור יקר אבל נותן רקע טוב לתרבות הדרום אפריקאית. "לסדי" ממוקם גם באזור שנקרא "מרופנג" ובו יש את מערות האדם הקדמון ביותר שנתגלה אי פעם ולכן כל האזור נקרא ערש האדם הקדמון. מעניין.
לאחר כשעתיים בלסדי,המשכנו לפארק האריות. פארק האריות הוא מיני ספארי בו המבקר מסייר בתוך מכוניתו בין החיות. האטרקציה העיקרית היא... נו, טוב, אריות. אני משפחתי היינו כאן כמה וכמה פעמים והמון פעמים האריות היו מנומנמים או עסוקים בשלהם (אכילה, התרבות וכדומה) לא הפעם. הפעם משום מה ולראשונה הם גילו ב"בני" וביושביו עניין מיוחד. מספר אריות נצמדו לשמשת הרכב והביאו אותי ואת מנחם כמו גם את הצופים לרמות לחצים גבוהות, אחת מבנות הצופים החלה לבכות מפחד. האמת היה מפחיד. 2 אריות החליטו שהגלגל שלנו טעים והחלו ללקק ולנגוס בו. החשש שלי היה שנשאר תקועים במקום עם תקר. ומי ייצא להחליף גלגל? בכל מקרה הבטחתי למנחם שהוא יוצא... התנועה בתוך הפארק בתוך הרכב היא מאוד איטית ולא ניתן סתם כך להתחיל להאיץ (גם דרכי העפר אינן מאפשרות) ולכן ניסינו להתרחק מהם באיטיות. לא עזר, האריות גילו בנו עניין ולא עזבו אותנו. מדובר בפארק עם עשרות אריות ולביאות... ההשערה הייתה כי הם נמשכו לריח של הבמבה שנאכלה ברכב עם הכניסה לפארק. אם זה ככה, עוד הצלחה פנומנאלית ישראלית בקרב אוכלוסיית האריות בעולם ואולי שווה להציע להנהלת הפארק להאכיל את האריות במקום בחמורים, זברות וכ"ו בבמבה?
מהספארי פנינו לאזור המגודר המשמש לגידול גורי האריות, במקום זה ניתן לו היכנס למכלאות וללטף את הגורים הממש קטנים. וזה מה שעשינו... משם לג'ירפה ידידותית שליקקה והתנשקה עם חלק מהחברה (ממליץ לא להראות תמונות לחברה של רובין או להורים מפאת חששות כבדים...) חוויה.
4 שעות במיני ספארי בפארק האריות חלפו ביעף ואנחנו בדרך חזרה ליוהנסבורג. ארוחת אחרי צהריים קלה, הגעה לויקטורי פארק לחזרה ומשם בערב ליציאה לבילוי עם ראשי מחנה הבונים באחד מאזורי המסעדות. זה מה שנקרא יום עמוס חוויות. כולם חזרו לבתים בסביבות עשר בלילה ופשוט נפלו (שוב?) למיטות.
יום שישי וההכנות ליציאה למחנות בעיצומן. הבוקר פנוי ולכן החלטתי ל"השלים" חוסרים. יצאנו ל"גולד ריף סיטי". פאר השעשועים הבנוי מעל מכרה זהב שכל המתקנים והעיצוב שלו הוא של עיירת כורים. אל הצופים הצטרפו ילדיי שלא מחמיצים שום ביקור במקום. 3 שעות, ממש לא הספיקו לחוות את כל המתקנים, להפנים את העיצוב וליהנות לגמרי מהמקום, אבל גם 3 שעות אלה היו עמוסות חוויות. הקפצתי את הצופים לחניות מהם אספו תנועות הנוער את החניכים למחנות. 3 יצאו למחנה של הבונים: ניצן,נועם ורומי ו-3 ומנחם יצאו למחנה של נצ"ר (נוער ציוני רפורמי): איילת, מישל ורובין. משפחתי ואני יצאנו ברכב הפרטי למחנה הבונים. פקקים ביציאה מיוהנסבורג הביאו אותנו למחנה בשעות הערב שם גילינו כי גם ההסעה נתקעה בפקקים ביציאה. יונתן ויואב הצטרפו לבני גילם, אותם אומנם לא הכירו אבל לקח בדיוק 10 דקות עד שהשתלבו. הבנות של הצופים נראו בהלם מהנסיעה ומההתארגנות במקום. כל החבורה נכנסה לחדר אוכל לקבלת שבת דרום אפריקאית של תנועת נוער דהיינו, הדלקת נרות, כמה מילים על פרשת השבוע והמון שירים ושמחה גדולה.
למחרת בבוקר נסענו, נעמה הדס ואני למחנה של נצ"ר , מרחק של כשעתיים נסיעה מהמקום. המחנה בלב שמורה ובסוואנה. המון חיות מסביב ובתוך המחנה: בבונים, ציפורים שונות ובנות יענה ענקיות. המחנה בנוי מבקתות ממש ברמה, מתקני שעשועים רבים ובריכה (מתקן חובה בכל מקום בדרום אפריקה). בקיצור- אחלה. את הצופים מצאתי חלק בלתי נפרד מהקבוצה- מחלקים ארוחת צהריים, משתתפים בפעילות עם הילדים ועוד. מחנה נצ"ר הוא מחנה קטן- מיני מחנה מבחינת מספר המשתתפים: בסה"כ כ- 50 איש כולם כולל כולם. וזה יתרונם, העובדה שכולם מכירים את כולם, המשפחתיות היא העובדה שאפשרה לצופים להשתלב כה יפה. אחרי כחצי שעה אספנו את מנחם ויצאנו לדרך לכיוון המחנה של הבונים (שוב כשעתיים נסיעה).
המחנה של הבונים הוא מחנה הממוקם בלב האזור המכונה מיכליסברג. איזור שופע אטרקציות ופעילויות (ספארי, ספארי כדורים פורחים, מרוצי מכוניות, רכיבה על סוסים, רכיבה על טרקטורונים ועוד המון). המחנה משופע במגרשים שונים וממוקם ממש טוב. מצאנו את הבנות במצב ירוד. משום מה לא הצליחו להשתלב ולהיות חלק מהפעילות. החששות, השוני, הבדלי המנטאליות והעובדה שלא היה איתם בוגר כמו מנחם בתחילת הדרך, עשו את שלהם. קשה לא לעשות את השוואה בין הקליטה הכה מוצלחת של מדריכי הצופים במחנה נצ"ר לקליטה הלא טובה במחנה הבונים, תרמו לכך המון סיבות אך הלקח ברור: למרות היותם מדריכים, רשג"דים וכ"ו, הם חייבים ליווי צמוד, לפחות בתחילת כל שלב בביקור. עוד לקח, השליחים העסוקים בארגון המחנה אינם יכולים לשמש תחליף מלא לנציג של בני הנוער או הצופים.
בכל מקרה, נעמה ואני החלטנו ל"אוורר" קצת את החברה. לקחנו אותם מהמחנה והכוונה שברכב הפרטי שלנו נכנסו: אני, נעמה,הדסי, מנחם, נועם, ניצן ורומי. כן 7 אנשים ברכב של 5... צפוף משהו בייחוד בנסיעה על דרך עפר באורך 10 ק"מ. נסענו לאט והגענו למסעדת בר עם מוסיקה טובה ופיצרייה מצוינת. הערב היה נחמד ופיצה במשהו על האווירה בה היו הבנות. חזרנו מאוחר בלילה. מחר יום עמוס במיוחד: נסיעה חזרה מהמחנות, חזרה גנראלית לקראת יום הזיכרון, חזרה גנראלית לקראת יום העצמאות, טקס יום הזיכרון ואחריו ערב שירי לוחמים.
אז זהו שהגיע יום המחרת... ואיזה יום! עם ההגעה מהמיני מחנות ישר לחזרה גנרלית ליום העצמאות, משם בריצה (נסיעה מטורפת) לחזרה הגנרלית לטקס יום הזיכרון. הפסקת אוכל מהירה, מנחם לקח יוזמה והכניס את הח'ברה לאווירה באמצעות פעולה על יום הזיכרון וחללים מתנועת הצופים. נגמר וכבר אנחנו בקבלת הפנים לטקס יום הזיכרון. פתחנו שולחן בכניסה והחתמנו את כל מי שגיע על עצומה הקוראת לשחרור החיילים החטופים, הצופים גם קילו ממני מדבקות יזכור אותן חילקו לכל הבאים.
הטקס התחיל בזמן ובחלק של הצופים הם התעלו על עצמם! הקריאה שלהם היתה מרגשת, נוגעת, מדויקת. אנשים בקהל הזילו דמעה. הטקס כולו היה מאוד מרגש, מעט ארוך אך לא היה אחד שהעז לזוז והיו באולם כ- 1000 איש. בתום הטקס קיבלתי הזמנה לצופים להופיע עם החלק שלהם בבית הספר התיכוני של ישיבה קולג' אך לצערי לא ניתן היה להיענות לבקשה בשל השיבוץ באותו יום ושעה בבית הספר ויקטורי פארק. הטקס הסתיים בשעת לילה ומשם ישירות לערב שירי לוחמים בבית של בני עקיבא- בית השליח שי ודפי קרמר. הערב היה מעייף משהו בשל ירידת המתח והלחץ העצום בו כולם היו שרוייים וכן גם בגלל המירוץ המיני מחנות, חזרות וכ"ו. בסה"כ הטקס השאיר רושם והשפיע גם על המשתתפים בו כולל הצופים, השפעה ורושם שלא ישכחו במהרה.
יום המחרת התחיל בשעת בוקר מוקדמת בחזרות לקראת הטקס הבית סיפרי והמשכו בטקס של קינג דוד ויקטורי פארק בו הח'ברה נתנו את מה שהכינו לטקס הקהילתי של הערב הקודם- כאן הם כבר היו מנוסים ומשופשפים.
יציאה קצרה לקניית מזכרות והגעה להקמת עמדות העלייה של מרכז ישראל לקראת יום העצמאות. חזרה קצרה וכבר אנחנו בתוך האירוע. נתתי לצופים לחלק את המתנות שהכנו: בלונים כחול-לבן, מגנטים למקרר עם לוגו מרכז ישראל, פליירים המזמינים לערב העלייה ביוהנסבורג, מדבקות לרכב עם כיתוב "ישראל אוהבת אותך" ועוד מטעמים... עמדות העלייה שהקמנו עם 6 מומחים מישראל שהובאו כדי ליעץ בתחומים המעניינים עולים קצרו הצלחה מרשימה. טקס יום העצמאות החל ובהובלת ... נכון צופים שבט עופר מכפר ורדים. מרשים, מרגש אם כי קצת ארוך אך מאוד מאוד מכובד.
הלילה הסתיים ב- 22:00 ומשם במהירות הבזק לערב חגיגי ומאוד יוקרתי של בני עקיבא לכבוד יום העצמאות. ערב שכלל סרטונים מהארץ ובו בוגרי התנועה קראו לחניכים ובוגרים בדרא"פ לעלות לישראל, ארוחת ערב חגיגית ומרצה אורח (מרתק אגב). האירוע הסתיים בחצות. 5 שעות אח"כ כבר היה צריך לקום ולצאת לשדה התעופה לטיסה לקייפטאון. נחיתה ב- 09:00 ונסיעה לבית הספר "הרצליה" לפעילות עם קבוצות מכיתות יא'. הפורום שהפעילות נעשתה בו היה שונה- אולם אחד גדול וחלוקה לקבוצות- לא הניבו הצלחה רבה ולמחרת נעשו השינויים והתיקונים הדרושים. הפעילות היתה בכיתות בקבוצות קטנות יותר, אישיות- מה שהביא לשיפור משמעותי בפעילות. אבל עוד ביום הראשון הצטרפו הצופיסטים לעמדות העלייה ביריד יום העצמאות של קייפטאון- דחפו אנשים וקראו להם לבוא לעמדות ה עלייה ביריד. סיום בשעות הלילה המאוחרות וכבר בבוקר פעילות בבית הספר עם תלמידי חטיבת הביניים והיסודי בפורמט החדש שנידון כאן והיה מוצלח מקודמו ביום הקודם.
יום שישי, יום לפני סיום, לפני שחוזרים הביתה. כולם משדה התעופה הגיעו ישירות לביתנו- קומונה של אנשים וילדים...
עם ערב ולאחר שסיימתי את כל הראיונות והפגישות הצטרפתי אליהם בבית ובשעה 19:00 הגיעו השליחים: ריצ'רד ולולה יחד עם ורד כמו גם המשפח המארחת של נועם ורומי- משפחת אלן. בהמשך הגיע גם אורח מהמחלקה לעלייה- יאיר רדל וכל החבורה הזאת (כ- 20 איש ואישה) הוזמנו לארוחת ערב שנעמה ארגנה. ורד הביאה גירה ובאופן ספונטני התארגנו לשירה בציבור משולבת בקריוקי בטלויזיה אצלנו בסלון. ערב כיפי. תכננו גם לראות סרט אבל הלילה כבר היה מאוחר ולא היה כבר כוח. נעמה ואני הזמנו את כולם להישאר אצלנו לישון במקום לנסוע למשפחות המארחות, הזמנה שהתקבלה אצל הצופ'ס בשמחה גלויה. בשתיים בלילה ירד השקטעל בית משפחת דהן. אל דאגה, לא איבדנו קצב: ב- 07:00 כולם בר היו על הרגליים ומשם ב-08:00 בנגלות למסעדת ארוחת הבוקר "מויו". ארוחה טעימה, דברי פרידה ומכתב נרגש מנעמה וממני כולל DVD שהכנתי בלילה לכל אחד הם עם כל התמונות הביאו לסיום מרגש ובשיא של הביקור. ההסעה לשד"ת הגיע ממש ברגע הנכון, העמסה והופ לשדה התעופה.
כלכך עמוס דחוס אך כל כך המון חוויות, התרגשויות, הצלחות וגם נפילות הביאו לחוויה יוצאת מגדר הרגיל הן לצופ'ס והן לכל מי שנפגש עימם. אני מקווה לחזור על הניסיון גם בשנה הבאה.
כאן המקום לציין את תרומתו האדריה של מנחם להצלחה- הרגישות, הלליווי המקצועי עשו את שלהם ובגדול. מנחם התגלה שאיש מיוחד ותרומתו לא ניתנת לשיעור. כל הכבוד.
Ofer Dahanיום שני ה- 16 לאפריל, שדה התעופה של יוהנסבורג, 6 צופים וראש שבט אחד נחתו מתרגשים אחרי טיסה ארוכה מאוד דרך אתיופיה.
מכאן התחיל המרוץ... קצת לפני הכניסה לתיאור תזכורת קטנה: כ- 4 ימים לפני ההגעה, קימתי שיחת טלפון עם מנחם ויעל- נציגת תנועת הצופים לגבי מבנה הלו"ז שבנינו להם בדרא"פ. יעל טענה שהלו"ז מרווח מידי וכי יש בו חורים רבים מידי. אני טענתי שלא יהיה למדריכים זמן לנשום. אנחנו עכשיו אחרי 5 ימים ונחשו מה? כמו שאמרתי, מרוץ ...
נחיתה, נסיעה ל"ביחד", קבלת פנים חגיגית עם התיקים בצד אולם קבלת הפנים, כיבוד, סיור קצר בבניין והופ אנחנו בחזרה לקראת יום הזיכרון. האמת- החזרה הייתה טראומתית. זו הייתה החזרה הראשונה של כל המשתתפים, דרא"פ וישראלים. הלחץ היה גדול. ומעל לכל אייסלה, מנהלת הפדרציה פחדה שהטקס יחרוג מכללי ה... "טקס" ולא אפשרה לצופים להציג את מה שהכינו. ויכוח, משברון קטן והצופים הציגו את מה שהכינו. למרבית השמחה- הכול (6 קטעים) התקבל! כמובן שהיו הערות ובקשות לשפר את השפה ואופן ההקראה אך הדגשתי בפניה ובפני האחרים כי יש להבין שבני הנוער אחרי טיסה ארוכה מאוד ומאוד מאוד עייפים (ואכן כך הוא).
החזרה הסתיימה מאוחר וההסעות למשפחות המארחות יצאה לדרך. הצופים הגיעו לבתים בשעת ערב מאוחרת ו"נפלו" שדודים. כאן מגיעה מילה טובה הן למארחים- ורד השליחה של נצר, ריצ'רד השליח של הבונים דרור, משפחת אלן, משפחת עמנואל ומשפחת דהן (כן אנחנו...). כולם קיבלו את הצופים בזרועות פתוחות, המון חום, תשומת לב וארוחה טובה. המשפחות המארחות גם קיבלו בהבנה את היציאות המוקדמות מהבתים והחזרות המאוד מאוחרות במושגים דרא"פ למסגרת המשפחתית.
היום השני זימן חוויות חדשות והיה יום מוצלח ביותר שכיסה על ה"טראומה" של החזרה לטקס הקהילתי. את פנינו קיבלה חנה בן משה,רכזת המגמה לעברית בבית הספר התיכון קינג דויד ויקטורי פארק (בית הספר של הדס שלנו). אישה קטנה עם אנרגיות בלתי נדלות. היא קיבלה את הצופים בחום רב, אוריינטציה קצרה והופ להדרכה ופגישות עם בני הנוער בבית הספר. היום היה גדוש פעילויות שהוכנו על ידי הצופים והיה חוויה חיובית ומהנה לכולם. היום הסתיים בסיכום שהצופים ישתתפו בטקס יום הזיכרון הבית ספרי. מבית הספר אצנו רצנו למרכז שנקרא "רוז בנק" ולא זה לא בנק אלא מרכז המורכב מחמישה מרכזי קניות (קניונים) – כל אחד בעל אופי שונה. שעתיים במקום ומשם בריצה מהירה לחזרה נוספת. מאחר ויום זה היה יום ההולדת של יונתן, בני, החלטנו שבערב אנו יוצאים לבילוי על פי בקשתו של יונתן במסעדה מיוחדת מאוד שנקראת "מויו".הזמנו את הצופים, חנה בן משה,הצוות של מרכז ישראל ואת השליחים. הגענו למקום למעלה מ- 20 איש. מנחם והצופים נדהמו מהיופי והעיצוב של האזור כולו- מלרוז ארץ' ומהמסעדה שעוצבה בסגנון אפריקאי. הייחוד במסעדה הוא החוויה הכוללת שהיא והצוות שלה מעניקים לסועד. מעיצוב המסעדה דרך המלצרים שמתכנסים לשיר , לרקוד או לתופף. מארחת השוטפת את הידיים במי ורדים תוך כדי שיר ברכה, מאפרי פנים המאפרים באיפור אפריקאי עדין את הסועדים, מקעקע בחינה המצייר קעקועי חינה בין האורחים ועוד המון אירועים העוטפים אותך בזמן ארוחה. תענוג וחוויה יוצאי דופן. חגגנו ליונתן יום הולדת, המלצרים כולם הגיעו עם תופים והחגיגה הייתה מדהימה. התענוג היה שכולם השתתפו בעניין.
חזרנו לבתים הרוגים מעייפות. כל זה רק כדי לחזור בבוקר מוקדם לבית הספר התיכון קינג דויד לינקספילד לפעולות ומפגשים עם בני הנוער כאן. בית ספר זה הוא הרבה יותר גדול ושמרני מויקטורי פארק ולמרות זאת הפעילות הייתה מוצלחת מאוד. ההנחה שלי שבני נוער יידעו לדבר עם בני נוער אחרים בגובה העיניים וכי המפגש עם הצופים כישראלים ישבור את הקרח- הייתה נכונה. כל המפגשים עד כה עם בני הנוער בבתי הספר היו מוצלחים מאוד.
התכנון אחרי בית הספר היה לקחת את כולם ל"גולד ריף סיטי" פארק שעשועים ענק, גדול מהיורודיסני הבנוי כולו על מכרה זהב ולצידו מוזיאון האפרטהייד. לצערנו החל לרדת גשם (ככה זה כאן- פתאום, גשם) שלא אפשר לממש את התוכנית ולכן בחרנו בתוכנית חלופית ולקחנו את הצופים לשוק האפריקאי של ברומה. הפלא ופלא גם הוא היה סגור בגלל מזג האוויר ונאלצנו להיכנס למרכז איסט גייט. לאחר בילוי של כשעתיים במקום חזרנו ל"ביחד" לחזרה נוספת ומייד לבתי המשפחות הפעם בשעה סבירה שאפשרה את אירוחם של הצופים בצורה מכובדת אולם עדיין מאוחר במושגים דרום אפריקאים.
כמה מילים על השונות בהתנהלות כדי לתת מושג לגבי איך חיים כאן. משפחה דרום אפריקאית יוצאת בבוקר מי לעבודה ומי לבית הספר בשעה 07:30. הילדים חוזרים (מי עם הנהג ומי עם ההסעה או אחד ההורים) בשעה 16:00 לאחר חוגי בית הספר וכ"ו. ההורים חוזרים מהעבודה בשעה 17:00 ומכאן מתחילים חיי המשפחה. ארוחת ערב בשעה 17:30(הארוחה העיקרית של היום) וזמן משפחה. לא נהוג להתקשר אחרי שעה 21:00 שזה זמן השכבת הילדים וזמן פרטי של ההורים. מכאן נגזרים חיי העסקים של הדרום אפריקאים: כל העסקים, מרכזי הקניות למעט מוקדי הבילוי (סרטים,מסעדות וכ"ו) נסגרים בחמש. לא מזמן ראינו שלט פרסום ענק ליד אחד ממרכזי הקניות (אגב הקניונים כאן הם ענקיים, מפוארים בצורה שאי אפשר לתאר) האומר: "במיוחד לינשופי הלילה, החלטנו להאריך את שעות המסחר. החנויות בקניון יהיו פתוחות עד 18:00" ... מבינים? (-:
יום חמישי ואנחנו ביום שתוכנן כולו לטיולים ובלויים.
אז לקחתי את ה"בני", בני הוא רכב מוזר עם 10 מקומות, קומפקטי ונורא ישן אבל מאוד שימושי, ונסענו למקום שנקרא "לסדי". לסדי הוא מרכז תרבותי המתאר במפגש הכולל סיפורים ,שירים וריקודים את ההיסטוריה והתרבות הדרום אפריקאים. חוויה מיוחדת. לממש מכורים לעניין מציע הכפר אפשרות לינה בבקתות שבטיות דרום אפריקאיות מקוריות. הביקור יקר אבל נותן רקע טוב לתרבות הדרום אפריקאית. "לסדי" ממוקם גם באזור שנקרא "מרופנג" ובו יש את מערות האדם הקדמון ביותר שנתגלה אי פעם ולכן כל האזור נקרא ערש האדם הקדמון. מעניין.
לאחר כשעתיים בלסדי,המשכנו לפארק האריות. פארק האריות הוא מיני ספארי בו המבקר מסייר בתוך מכוניתו בין החיות. האטרקציה העיקרית היא... נו, טוב, אריות. אני משפחתי היינו כאן כמה וכמה פעמים והמון פעמים האריות היו מנומנמים או עסוקים בשלהם (אכילה, התרבות וכדומה) לא הפעם. הפעם משום מה ולראשונה הם גילו ב"בני" וביושביו עניין מיוחד. מספר אריות נצמדו לשמשת הרכב והביאו אותי ואת מנחם כמו גם את הצופים לרמות לחצים גבוהות, אחת מבנות הצופים החלה לבכות מפחד. האמת היה מפחיד. 2 אריות החליטו שהגלגל שלנו טעים והחלו ללקק ולנגוס בו. החשש שלי היה שנשאר תקועים במקום עם תקר. ומי ייצא להחליף גלגל? בכל מקרה הבטחתי למנחם שהוא יוצא... התנועה בתוך הפארק בתוך הרכב היא מאוד איטית ולא ניתן סתם כך להתחיל להאיץ (גם דרכי העפר אינן מאפשרות) ולכן ניסינו להתרחק מהם באיטיות. לא עזר, האריות גילו בנו עניין ולא עזבו אותנו. מדובר בפארק עם עשרות אריות ולביאות... ההשערה הייתה כי הם נמשכו לריח של הבמבה שנאכלה ברכב עם הכניסה לפארק. אם זה ככה, עוד הצלחה פנומנאלית ישראלית בקרב אוכלוסיית האריות בעולם ואולי שווה להציע להנהלת הפארק להאכיל את האריות במקום בחמורים, זברות וכ"ו בבמבה?
מהספארי פנינו לאזור המגודר המשמש לגידול גורי האריות, במקום זה ניתן לו היכנס למכלאות וללטף את הגורים הממש קטנים. וזה מה שעשינו... משם לג'ירפה ידידותית שליקקה והתנשקה עם חלק מהחברה (ממליץ לא להראות תמונות לחברה של רובין או להורים מפאת חששות כבדים...) חוויה.
4 שעות במיני ספארי בפארק האריות חלפו ביעף ואנחנו בדרך חזרה ליוהנסבורג. ארוחת אחרי צהריים קלה, הגעה לויקטורי פארק לחזרה ומשם בערב ליציאה לבילוי עם ראשי מחנה הבונים באחד מאזורי המסעדות. זה מה שנקרא יום עמוס חוויות. כולם חזרו לבתים בסביבות עשר בלילה ופשוט נפלו (שוב?) למיטות.
יום שישי וההכנות ליציאה למחנות בעיצומן. הבוקר פנוי ולכן החלטתי ל"השלים" חוסרים. יצאנו ל"גולד ריף סיטי". פאר השעשועים הבנוי מעל מכרה זהב שכל המתקנים והעיצוב שלו הוא של עיירת כורים. אל הצופים הצטרפו ילדיי שלא מחמיצים שום ביקור במקום. 3 שעות, ממש לא הספיקו לחוות את כל המתקנים, להפנים את העיצוב וליהנות לגמרי מהמקום, אבל גם 3 שעות אלה היו עמוסות חוויות. הקפצתי את הצופים לחניות מהם אספו תנועות הנוער את החניכים למחנות. 3 יצאו למחנה של הבונים: ניצן,נועם ורומי ו-3 ומנחם יצאו למחנה של נצ"ר (נוער ציוני רפורמי): איילת, מישל ורובין. משפחתי ואני יצאנו ברכב הפרטי למחנה הבונים. פקקים ביציאה מיוהנסבורג הביאו אותנו למחנה בשעות הערב שם גילינו כי גם ההסעה נתקעה בפקקים ביציאה. יונתן ויואב הצטרפו לבני גילם, אותם אומנם לא הכירו אבל לקח בדיוק 10 דקות עד שהשתלבו. הבנות של הצופים נראו בהלם מהנסיעה ומההתארגנות במקום. כל החבורה נכנסה לחדר אוכל לקבלת שבת דרום אפריקאית של תנועת נוער דהיינו, הדלקת נרות, כמה מילים על פרשת השבוע והמון שירים ושמחה גדולה.
למחרת בבוקר נסענו, נעמה הדס ואני למחנה של נצ"ר , מרחק של כשעתיים נסיעה מהמקום. המחנה בלב שמורה ובסוואנה. המון חיות מסביב ובתוך המחנה: בבונים, ציפורים שונות ובנות יענה ענקיות. המחנה בנוי מבקתות ממש ברמה, מתקני שעשועים רבים ובריכה (מתקן חובה בכל מקום בדרום אפריקה). בקיצור- אחלה. את הצופים מצאתי חלק בלתי נפרד מהקבוצה- מחלקים ארוחת צהריים, משתתפים בפעילות עם הילדים ועוד. מחנה נצ"ר הוא מחנה קטן- מיני מחנה מבחינת מספר המשתתפים: בסה"כ כ- 50 איש כולם כולל כולם. וזה יתרונם, העובדה שכולם מכירים את כולם, המשפחתיות היא העובדה שאפשרה לצופים להשתלב כה יפה. אחרי כחצי שעה אספנו את מנחם ויצאנו לדרך לכיוון המחנה של הבונים (שוב כשעתיים נסיעה).
המחנה של הבונים הוא מחנה הממוקם בלב האזור המכונה מיכליסברג. איזור שופע אטרקציות ופעילויות (ספארי, ספארי כדורים פורחים, מרוצי מכוניות, רכיבה על סוסים, רכיבה על טרקטורונים ועוד המון). המחנה משופע במגרשים שונים וממוקם ממש טוב. מצאנו את הבנות במצב ירוד. משום מה לא הצליחו להשתלב ולהיות חלק מהפעילות. החששות, השוני, הבדלי המנטאליות והעובדה שלא היה איתם בוגר כמו מנחם בתחילת הדרך, עשו את שלהם. קשה לא לעשות את השוואה בין הקליטה הכה מוצלחת של מדריכי הצופים במחנה נצ"ר לקליטה הלא טובה במחנה הבונים, תרמו לכך המון סיבות אך הלקח ברור: למרות היותם מדריכים, רשג"דים וכ"ו, הם חייבים ליווי צמוד, לפחות בתחילת כל שלב בביקור. עוד לקח, השליחים העסוקים בארגון המחנה אינם יכולים לשמש תחליף מלא לנציג של בני הנוער או הצופים.
בכל מקרה, נעמה ואני החלטנו ל"אוורר" קצת את החברה. לקחנו אותם מהמחנה והכוונה שברכב הפרטי שלנו נכנסו: אני, נעמה,הדסי, מנחם, נועם, ניצן ורומי. כן 7 אנשים ברכב של 5... צפוף משהו בייחוד בנסיעה על דרך עפר באורך 10 ק"מ. נסענו לאט והגענו למסעדת בר עם מוסיקה טובה ופיצרייה מצוינת. הערב היה נחמד ופיצה במשהו על האווירה בה היו הבנות. חזרנו מאוחר בלילה. מחר יום עמוס במיוחד: נסיעה חזרה מהמחנות, חזרה גנראלית לקראת יום הזיכרון, חזרה גנראלית לקראת יום העצמאות, טקס יום הזיכרון ואחריו ערב שירי לוחמים.
אז זהו שהגיע יום המחרת... ואיזה יום! עם ההגעה מהמיני מחנות ישר לחזרה גנרלית ליום העצמאות, משם בריצה (נסיעה מטורפת) לחזרה הגנרלית לטקס יום הזיכרון. הפסקת אוכל מהירה, מנחם לקח יוזמה והכניס את הח'ברה לאווירה באמצעות פעולה על יום הזיכרון וחללים מתנועת הצופים. נגמר וכבר אנחנו בקבלת הפנים לטקס יום הזיכרון. פתחנו שולחן בכניסה והחתמנו את כל מי שגיע על עצומה הקוראת לשחרור החיילים החטופים, הצופים גם קילו ממני מדבקות יזכור אותן חילקו לכל הבאים.
הטקס התחיל בזמן ובחלק של הצופים הם התעלו על עצמם! הקריאה שלהם היתה מרגשת, נוגעת, מדויקת. אנשים בקהל הזילו דמעה. הטקס כולו היה מאוד מרגש, מעט ארוך אך לא היה אחד שהעז לזוז והיו באולם כ- 1000 איש. בתום הטקס קיבלתי הזמנה לצופים להופיע עם החלק שלהם בבית הספר התיכוני של ישיבה קולג' אך לצערי לא ניתן היה להיענות לבקשה בשל השיבוץ באותו יום ושעה בבית הספר ויקטורי פארק. הטקס הסתיים בשעת לילה ומשם ישירות לערב שירי לוחמים בבית של בני עקיבא- בית השליח שי ודפי קרמר. הערב היה מעייף משהו בשל ירידת המתח והלחץ העצום בו כולם היו שרוייים וכן גם בגלל המירוץ המיני מחנות, חזרות וכ"ו. בסה"כ הטקס השאיר רושם והשפיע גם על המשתתפים בו כולל הצופים, השפעה ורושם שלא ישכחו במהרה.
יום המחרת התחיל בשעת בוקר מוקדמת בחזרות לקראת הטקס הבית סיפרי והמשכו בטקס של קינג דוד ויקטורי פארק בו הח'ברה נתנו את מה שהכינו לטקס הקהילתי של הערב הקודם- כאן הם כבר היו מנוסים ומשופשפים.
יציאה קצרה לקניית מזכרות והגעה להקמת עמדות העלייה של מרכז ישראל לקראת יום העצמאות. חזרה קצרה וכבר אנחנו בתוך האירוע. נתתי לצופים לחלק את המתנות שהכנו: בלונים כחול-לבן, מגנטים למקרר עם לוגו מרכז ישראל, פליירים המזמינים לערב העלייה ביוהנסבורג, מדבקות לרכב עם כיתוב "ישראל אוהבת אותך" ועוד מטעמים... עמדות העלייה שהקמנו עם 6 מומחים מישראל שהובאו כדי ליעץ בתחומים המעניינים עולים קצרו הצלחה מרשימה. טקס יום העצמאות החל ובהובלת ... נכון צופים שבט עופר מכפר ורדים. מרשים, מרגש אם כי קצת ארוך אך מאוד מאוד מכובד.
הלילה הסתיים ב- 22:00 ומשם במהירות הבזק לערב חגיגי ומאוד יוקרתי של בני עקיבא לכבוד יום העצמאות. ערב שכלל סרטונים מהארץ ובו בוגרי התנועה קראו לחניכים ובוגרים בדרא"פ לעלות לישראל, ארוחת ערב חגיגית ומרצה אורח (מרתק אגב). האירוע הסתיים בחצות. 5 שעות אח"כ כבר היה צריך לקום ולצאת לשדה התעופה לטיסה לקייפטאון. נחיתה ב- 09:00 ונסיעה לבית הספר "הרצליה" לפעילות עם קבוצות מכיתות יא'. הפורום שהפעילות נעשתה בו היה שונה- אולם אחד גדול וחלוקה לקבוצות- לא הניבו הצלחה רבה ולמחרת נעשו השינויים והתיקונים הדרושים. הפעילות היתה בכיתות בקבוצות קטנות יותר, אישיות- מה שהביא לשיפור משמעותי בפעילות. אבל עוד ביום הראשון הצטרפו הצופיסטים לעמדות העלייה ביריד יום העצמאות של קייפטאון- דחפו אנשים וקראו להם לבוא לעמדות ה עלייה ביריד. סיום בשעות הלילה המאוחרות וכבר בבוקר פעילות בבית הספר עם תלמידי חטיבת הביניים והיסודי בפורמט החדש שנידון כאן והיה מוצלח מקודמו ביום הקודם.
יום שישי, יום לפני סיום, לפני שחוזרים הביתה. כולם משדה התעופה הגיעו ישירות לביתנו- קומונה של אנשים וילדים...
עם ערב ולאחר שסיימתי את כל הראיונות והפגישות הצטרפתי אליהם בבית ובשעה 19:00 הגיעו השליחים: ריצ'רד ולולה יחד עם ורד כמו גם המשפח המארחת של נועם ורומי- משפחת אלן. בהמשך הגיע גם אורח מהמחלקה לעלייה- יאיר רדל וכל החבורה הזאת (כ- 20 איש ואישה) הוזמנו לארוחת ערב שנעמה ארגנה. ורד הביאה גירה ובאופן ספונטני התארגנו לשירה בציבור משולבת בקריוקי בטלויזיה אצלנו בסלון. ערב כיפי. תכננו גם לראות סרט אבל הלילה כבר היה מאוחר ולא היה כבר כוח. נעמה ואני הזמנו את כולם להישאר אצלנו לישון במקום לנסוע למשפחות המארחות, הזמנה שהתקבלה אצל הצופ'ס בשמחה גלויה. בשתיים בלילה ירד השקטעל בית משפחת דהן. אל דאגה, לא איבדנו קצב: ב- 07:00 כולם בר היו על הרגליים ומשם ב-08:00 בנגלות למסעדת ארוחת הבוקר "מויו". ארוחה טעימה, דברי פרידה ומכתב נרגש מנעמה וממני כולל DVD שהכנתי בלילה לכל אחד הם עם כל התמונות הביאו לסיום מרגש ובשיא של הביקור. ההסעה לשד"ת הגיע ממש ברגע הנכון, העמסה והופ לשדה התעופה.
כלכך עמוס דחוס אך כל כך המון חוויות, התרגשויות, הצלחות וגם נפילות הביאו לחוויה יוצאת מגדר הרגיל הן לצופ'ס והן לכל מי שנפגש עימם. אני מקווה לחזור על הניסיון גם בשנה הבאה.
כאן המקום לציין את תרומתו האדריה של מנחם להצלחה- הרגישות, הלליווי המקצועי עשו את שלהם ובגדול. מנחם התגלה שאיש מיוחד ותרומתו לא ניתנת לשיעור. כל הכבוד.
World Zionist Organization
Jewish Agency for Israel
Director of Israel Centre
E mail: ofer@beyachad.co.za offerd@jafi.org
Personals:
http://picasaweb.google.com/oferdahan
http://oferdahan.spaces.live.com/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה